מגדלנה - מיי זה פורס בי וויז יו

למה כל כך קשה לחזור הנה? ובכלל, מוזר לקרוא לזה "לחזור". לחזור מאיפה? מהחיים האמיתיים? אז מה זה אומר שכאן זה משהו שחוזרים אליו אחרי ניתוק, אחרי הפסקה? ואולי אני דווקא נורא "מחוברת" (שונאת את המילה הזאת) לחיים וכאן זה קצת ניתוק, או בריחה? ואולי בכלל משהו אחר: לכתוב כאן, ולהיות כאן זה סוג של התמסרות, סוג של מחוייבות אפילו, אפשר לומר. ואם הצורך לכתוב לא בוער פתאום (ואיך זה לעזאזל קרה??? אולי בגלל שטוב לך בחיים - כך אמר חבר טוב וחיוך מלא משמעויות בלתי נסתרות שטף את פניו...), והצורך להתחפר בתוך הג'יפה המילולית, או לחילופין האופוריה הכתיבתית שלי קצת ירד, וגם הצורך להציץ אצל אחרים, אז התוצאה היא רכיבה על הגל של מעבר הדירה, וניתוק טכני מהאינטרנט של עשרה ימים ואי-כניסה מחדש לכל המעגל של הבלוג, הכתיבה, הקריאה, התגובות כאן ואצל אחרים.

ישר יש לי צורך להתנצל בפני כולם. בפני הקוראים שלי, המגיבים כאן ובעיקר - כותבי הבלוגים האחרים, אצלם אני קוראת ומגיבה. כאילו מה? לא מעניינים אותי יותר ברגע שאני לא כותבת בעצמי? פייייייי אנוכית שכמוך. אבל בא לי לא להיות קשה עם עצמי, להיות יותר סלחנית ומבינה, כי הרי הייתי מבינה מישהו אחר, לו אמר לי, או אמרה לי - תשמעי, לא בא לי לכתוב, ולכן אני לא ממש נכנסת לכאן, לא קוראת אחרים ולא מגיבה. כן, הייתי מבינה (אז מה, אני מבקשת את הבנתכם? סליחתכם? או אולי פשוט, כמו תמיד - את אהבתכם). אבל בעצם, במחשבה שניה, שלישית ורביעית - דווקא אם מישהו יכעס, יתפרץ, יזדעם: מה פתאום נעלמת, נאלמת!! אין לך זכות להפסיק לקרוא אותי או להגיב. בייבי איי-ניד יו! או מישהו היה כועס על זה שלא כתבתי, ומה פתאום זנחתי את מגדלנה השופכת - אולי גם זה, או דווקא זה, יעשו לי טוב. לפעמים הבנת-יתר, או סלחנות זריזה יוצרת קצת מצב של... או תחושה של "לא אכפת להם/לו/לה מספיק ממני".

מדהים אותי, איך ברגע שיש מקלדת תחת אצבעותי, ובעצם פשוט רציתי לשבור איזה קיר שנוצר, להכנס, לכתוב איזה חורף נפלא, צעיר וצנוע נחת עלינו הלילה, ואיך הגגונים הקטנים מעל החלונות הבית החדש הרעישו נורא בלילה, כאילו דופקים עליהם עם חצצים, ואיזה ריח נפלא יש בחוץ, ואיך נעים לי נעים לי נעים לי בבית החדש ובמי שבא לכאן ובכלל - במי שחולק את חיי. כולם, המון אנשים (ועל זה מתישהו, כי אני צריכה לרוץ לעבודה) - איך בעצם רק רציתי לכתוב על הדברים הפשוטים האלה, וישר גלשתי אל נבכי הנפש הבנאלית שלי.

אז הנה אני, לא יודעת איך לחזור, איך לכתוב מחדש, איך לא להסחף לפה, כי היה נעים ככה בחוץ, מצד שני, הצורך מתחיל לדגדג שוב.

זהו. ביי.

פעם בכלל לא שתיתי וגם הייתי גאה בזה. אני לא צריכה את זה, יש לי שמחה קטנה בלב והיא תנצח ושום אלכוהול לא יכול לה. במסיבות לא נגעתי בשתיה ובכל זאת הייתי מקבלת את פרס מלכת-הרחבה (טוב, באופן דמיוני בלבד, כמובן), והיו צריכים לטאטא אותי משם בהפציע אור ראשון של בוקר. עם גברים – הרי מספיק שהיו מביטים בי והייתי מתמסרת ברעב ומתמרחת כל כולי. פאבים ביאסו לי ת'צורה כי לא הייתי מקבלת שם מספיק תשומת לב. בקיצור – אלכוהול ממש לא עניין אותי.

מה קרה פתאום שהוא כן? ומתי צריך להתחיל לדאוג?

זכרון אלכוהולי ראשון דווקא שייך לאיזה אקספרימנט מגוחך, שהוכיח לי כמובן כמה אני שונאת שתיה וכמה זה דפוק: החלטתי לשתות "כדי לדעת מה זה". הייתי בת 20+, סטודנטית, גרתי בדירה שכורה עם מי שאחר כך יהיה בעלי ועוד יותר אחר-כך יהיה אקסי, ויאמר לזכותו, שהוא - למוד שתיות וחומרים אחרים - הזהיר אותי אנושות ולבסוף פשוט היה איתי לאורך כל הסשן הזה, או שמא נקרא לזה טריפ...

היה ערב, חורף, חמים ואינטימי. לקחתי וודקה ככה, נקיה באיזה כוסית נאה ולא מאוד קטנה ובלִיעתי אותה ככה, ישר ומהר, כי הטעם הרי מגעיל. בעעע. חיכיתי כמה דקות, והנה "לא קורה כלום...". לקחתי עוד כוסית – שלוק! ו"היי, ממש לא קורה כלום...". לא עזרו מחאותיו, ותחינותיו שאחכה עוד קצת. אבל לא – לגמתי עוד כוס ומאותו רגע עד עמוק אל תוך הצהרים שאחרי התגלגלתי באיזור הדימדומים שבין טירוף ("אין לי גוף!!") להזיה קשה ("איפה הרגל שלי??") + וביי-בונוס של הקאות קשות. המסקנה הבוגרת שלי היתה שוודקה זה איכסה, ואני לא רוצה לשתות יותר אףפעם.

לקחו כמעט 20 שנה נוספות עד שגיליתי את הנאות (סכנות?) השתיה. אני חושבת שזה קרה פחות או יותר לפני כשנתיים עם וודקה-אשכוליות (כן, חזרתי לכור מחצבתי – הוודקה), במועדון יפואי בעל צביון מסויים, ששם הצלחתי גם לרקוד בלי לדפוק חשבון ובעיקר להשתחרר, להתמסר ולהתמזג עם מה שאמור לקרות שם... פעם ניסיתי רד-בול (עם וודקה?) וזה בעיקר הזכיר לי סירופ אקמולי ולא הזיז לי את קצה הפופיק ופעם לקחתי קלואה עם קרח, שהיה אחלה, אבל קטן ויקר מדי.

עכשיו השאלה היא מה יש שם באלכוהול שמושך אותי? שקוסם ככה? מה זה הקטע הזה שלפתוח בקבוק בירה בערב אחרי השכבות? זה מפחיד אותי. מה הקטע שלבוא לעבוד במחשב עם כוס של משהו ועוד אחת?

אז ככה:

נחמה: חימום חלל הבטן הריק, התכרבלות בתוך ערפול נעים, התערסלות אצל מישהו שידאג ויטפל. שלא לדבר על הקלישאה: "הבה נשכח את תלאות החיים לכמה שעות...".

תקווה: משם תבוא הישועה, הקסם, הריפוי. שם, ברגעים ההזויים האלה, יקרה כל מה שלא קורה אףפעם, שם, עם האלכוהול "יראו" אותי. אחיה.

נקמה: (מוזר, למה כתבתי נקמה?) זהו, שתדעו לכם שאני לא כזאת ילדה טובה כמו שנדמה לכם! עכשיו מותר לי לעשות הכל! נה נה נה!! אני שחורה ואפלה ורעה.

שחרור: טוב, זה הכי ברור. מותר להגיד, מותר להתפרק, מותר לגלות סודות, לחשוף חולשות, להציג צלקות, להתגאות בהצלחות, לקרקש בלשון, לפתוח רגלים, לגלגל עיניים, להתרפק, להתחנן, לרדת על ארבע, להיות חופשיה ממחשבות ודאגות. אל תצפו לכלום ממני – אני שיכורה. להרגיש כל-יכולה. לתת עד הסוף, לאהוב עד הסוף, לבקש אהבה עד הסוף.

דרמה: הזמנה לדם, יזע ודמעות. יצרים, רגשות, חדירה, התקרבות, עזות. חיים בטכניקולור. מותר, אפשר ורצוי להרגיש ובגדול: אהבה גדולה, חולשה, קירבה, דחיה.

כעס: קשור לסעיף הקודם: מותר ואפשר לכעוס, להגיד מה שחושבים ומה שרוצים בלי פחד שאחר-כך יגישו את החשבון, או שלא יאהבו אותי. מותר ואפשר להיות אני עד הסוף, או לפחות אני שלמה יותר, עם כל מיני צדדים שונים ומשונים (מעניין שכתבתי את זה בתוך סעיף הכעס).

בריחה: כמו מין, זה גם יכול לעשות אשליה של אהבה והתקרבות. או שזה דווקא אמיתי? זה מקצר תהליכים, מטשטש פערים, מכסה על בורות קיימים. תמיד אפשר לקשקש כמה שטויות כשיש איזו שתיקה פתאום, או לעשות מעשה שיכרות כשאין משהו פשוט ואמיתי אחר לעשות. כן, יש כאן בריחה קלה. האם זה רע? האם לא להשתמש בזה? לא יודעת. אני מניחה שלפעמים כל האמצעים כשרים, ולפעמים זה פשוט בסדר להיות לא בסדר.

 אז מה שותים?

בירה – רצוי לף. זה נחמד וכפי. קצת מחוספס, מתאים לארועים המוניים.

יין אדום – מחמם את הרחם, מחרמן. אוהבת.

רוסי לבן – בלי וודקה, אבל עם כל היתר. מתה על זה. מרכך, ממיס, מחמם, מקרב. ד"ש לביג לובובסקי the dud.

פינה קולאדה – צריכה עוד כוס כדי לדעת למה ...

וודקה-אשכוליות – עושה טוב בראש, בלבול משעשע.

ג'יזס, על מה כתבתי פוסט?? אולי עצם הכתיבה על השתיה היא-היא הדרמה? "אני שותה, תראו כמה אני מיוחדת..." או בעצם: "אני כותבת על שתיה.. תראו כמה אני נועזת, פתאטית-בסטייל, נוברת, חושפת, מדיפה צחנת אלכוהול. זה סקסי...". אולי זו קריאה עלובה לעזרה, לתשומת לב, לחמלה, להקשבה? ואולי זו סתם בועה ריקה: אני הרי לא שותה הרבה (המממ... שותה הרבה או לא שותה הרבה??), אז מה אני מזיינת ת'שכל?

משהו בי מייחל לשכרות, מייחל לעירפול הנעים, לאיבוד העצמי החלקי הזה, בו אפשר לבקש בו זמנית גם להיות מוחזקת ומחובקת, וגם חסרת מעצורים וגבולות וקרובה קרובה מאוד לאהבה. רק לא להקיא בבקשה.

חטא ההיבריס, חטא היוהרה. אני חושבת על זה הרבה. למה תמיד אומרים לעשות טפו טפו טפו, או לדפוק על העץ שבע-מאות-אלף פעם, או להגיד חמסה או מה שזה לא יהיה - כשקורה משהו טוב ומצביעים עליו, בגאווה, או סתם בקול רם ובמילים ברורות?

נכון שיש אמונות על ג'ינים ושדים שאם משבחים משהו שיש לך, הם ישמעו את זה ויבואו לקחת ויהרסו, ובטח יש עוד מיני סיפורים ופולקלורים סביב זה. אבל מה עומד מאחורי זה? (בהנחה שיש משהו מאחורי זה). יש משהו שם, הרבה מעבר לאמונה הטפלה, שיש בו לדעתי איזה גרעין של אמת.

לא זוכרת בדיוק מי ביוון הקלאסית כתב או אמר על זה משהו, וזה גם מופיע במיתולוגיה היוונית, ההיבריס, שנחשב לחטא גדול: חטא היוהרה, חטא הגאווה. והדברים הללו מתקשרים לעיוורון, לעיוורון פיזי, אבל בעיקר לעיוורון כמטאפורה - לא לראות את המציאות, את האמת שיכולה להופיע באופן מאוד ברור מול עיניך, או בחיים שלך, ואת/ה לא מבחינה בה, אולי מתעלמת, אולי מתייהרת וחושבת שאת יותר טובה/חזקה/חכמה מכל זה.

נכון שנכנסים לפה הרבה רגשות ותכונות פולניות, והערכה עצמית לא מי יודע מה, אבל מעבר לזה, מרוצות-עצמית יתרה עלולה להוביל ליוהרה ולעיוורון לְמה שמתרחש באמת מסביב.

אדיפוס לדוגמא, האב-טיפוס של הטרגדיה בכלל, והטרגדיה היוונית בפרט הוא הדוגמא הארכיטיפית לאדם שחוטא בהיבריס ונענש, או פשוט - חוטף את מה שמגיע לו.

זוכרים מה היה שם? אני אנסה בעיקר מהזכרון לספר מה היה שם: ישנה נבואה, עוד כשהיה תינוק, שהוא יהרוג את אביו וישכב עם אימו. הוריו, המלך והמלכה המזועזעים החליטו לנסות להגן על התינוק הקטן והמלכותי שלהם ולמסור אותו לאיזה איכר שיגדל אותו כאדם פשוט, וכך הנבואה לא תתגשם. נה נה נה... איזה לא תתגשם ואיזה באטיח. אדיפוס גדל וגילה את הנבואה ומישום שפחד שהיא תתגשם, עזב את בית האיכר (אותו פחד שירצח, כי הניח שהוא אביו...), וכך שוטט בדרכים, גם הוא, כהוריו, חושב בחוסר ענוה מוחלט שהוא יכול לברוח מגורלו ומיעודו. כירכרה שעברה בדרכו וריב שהנתגלע בינו ובין השומרים עליה, הוביל לקטטה, בה הוא הרג את האדם החשוב שישב בה. כמובן שאדם זה היה אביו. בהמשך הוא מגיע לעיר (תבי?), ושם מצליח לפענח את חידת הספינקס שאיים על שלום התושבים וזוכה להפוך לשאת את המלכה (האלמנה) לאישה ולהפוך למלך העיר בעצמו. כמה מזעזע לדעת שהאלמנה הזו היא אימו. כן כן. גם ילדים הם עשו השניים.

אחרי שנים פורצת מגפה איומה בעיר שלהם, והוא פונה אל האורקל, הרואה, הנביא, שאומר לו שחטא כבד רובץ על העיר, או משהו כזה, ורק כשחוטא יסולק, תפסק המגפה. אדיפוס, בלי טיפת חמלה, בלי טיפת הטלת ספק, בלי טיפת צניעות וענווה שאולי גם בו דבק איזה חטא, יוצא בהצהרות מפה ועד הודעה חדשה, שהוא-הוא יתפוס את החוטא השפל וברגע שיתפס, ייעשו לו דברים נוראים. לא זוכרת בדיוק מה, אבל זה נשמע די מפחיד...

לבסוף מגלה אדיפוס שהוא חטא (כפול שלוש: רצח את אבא, שכב עם אמא ולא ראה את המציאות) הוא למעשה מתפכח ואז - אז הוא מעוור את עצמו. יפה לא? מאוד סימבולי כמובן, ומאוד חזק! לסיום הוא עוזב את העיר וגוזר על עצמו גלות ונדודים.

מהי הטרגדיה? הטרגדיה היא שאדם אינו רואה כשהוא מוליך את עצמו במה ידיו, תכונותיו ומעשיו, אל אובדנו ואל אובדנם של אחרים - והכאב הגדול והבלתי נמנע הוא ההתפכחות, ההבנה, הראיה נוכחה של המציאות וחוסר היכולת שלו בשלב הזה לשנות דבר.

במקרה הזה של אדיפוס, נראה לי שיותר מהכל, הוא "נענש" על חוסר צניעותו מול האלים, מול הגורל, מול הרמזים שנקרו בדרכו, מול האופריה שהוא "שיחק" אותה בחיים, הוא נענש כי מעולם לא עצר לחשוב שאולי גם בו יש איזה פגם או חטא, או שבחוטא אחר יש איזה ניצוץ אלוהי ראוי-לסליחה, ושאולי לא הכל כל כך נפלא ולא בטוח שהוא באמת הצליח לתפוס את אלוהים (או את זאוס לפחות...) בביצים.

אז מה רציתי להגיד בעצם? למה זה חשוב לי לכתוב על זה (ולהתייהר קצת בעצם שאני יודעת משהו על אדיפוס, המיתולוגיה ולזרוק מילים מפוצצות כמו היבריס וטרגדיה)?

רציתי להגיד ש:

~ אני צריכה לזכור להיות צנועה ולברך על מה שיש לי, ועל מה שנפל בחלקי - בכל רגע ולו הקצר ביותר ולו הפשוט ביותר.

~ אני צריכה לשים לב לא להתעוור מול מציאות מסנוורת, אבל היי - אפשר וצריך גם לשמוח ולצהול עד הגג. 

~ אני צריכה לזכור שדברים אינם ברורים מאליו וצריך להתאמץ ולהחזיק בהם, לטפח אותם ולתת להם לפרוח לידיך ובידיך. לא רק לקחת, אלא גם לתת (ד"ש למואיז ולשיר של שרעבי...).

~ שמה שקורה עכשיו הוא הדבר הנכון ביותר ואין לאן לברוח.

וגם רציתי להגיד ומכאן כל הפוסט הזה בעצם התחיל: שקשה לי לכתוב כשטוב לי, כי קשה לי להיות מאושרת (הואוו! הואוו! לא מאושרת, פשוט קצת מבסוטה, אוקי?) בפומבי והפחד שהכל יקרוס ויפול ויתמוטט הוא גדול, וכאילו אם התייהרתי - העונש יגיע מתישהו והוא יהיה כואב כפליים, גם בגלל הפומביות והביוש שבנפילה אבל בעיקר כי בעצם ההתייהרות היה עיוורון וחוסר ראיה של מציאות כלשהי, שהביאה לנפילה בסוף. משהו כזה. מצד שני, אני לא רוצה להסתיר ולהצטנע ולהקטין, כשמסביב ובתוכי קורה משהו טוב. כי גם באיפוק כזה יש משהו אנוכי מאוד, לא? אני לא מאמינה שאי-סיפור של דבר טוב יגרום לו להחזיק מעמד זמן רב יותר, ממש לא. אבל אני כן מאמינה שסיפור עם זיכרון-הצניעות, מאפשר לנו דווקא יותר להוקיר את הדבר הנפלא, ויותר לראות את הפלא שבו, ולא לקחת אותו כברור מאליו.