קח איתך הגיג לדרך

שבוע אחד לאחר פורים, משמים נשקף השמש בזיוו,
מודיע להחורף גבורתו ומזהירו על-ידי רוח קל וחם הזהרה ראשונה, שכלה זמן דירתו
בארץ – וצא-צא יאמר לו!

והחורף עושה כנגדו מה ששכן רע עושה – מדחה יציאתו מיום
ליום בשקר וערמה.  יומם בפני השמש
נראה כמקבל עליו את הדין, מקפל כביכול את כליו, את השלגים שלו, מתפטר מפניו
בדמע, מבכה על אלה, שלבנים היו ונעשו שחורים, ומוריד "פלגי-מים". וכיון שהשמש יפנה ויבוא בערב למלונו
הוא מביט אחריו בזעף, חוזר ומוציא כליו ומשליך קרחו כבתחילה.

אבל אוי לו ואוי לקרהו, בא קצו, הוא
עובר ובטל!  – זמן פתיחת הדלתות
והחלונות הרי הגיע ליהודים, זמן הוצאת השלחנות והכלים מן הבתים החוצה לשפשף אותם
ולהגעילם לכבוד חג הפסח, ומי משגיח באכזרי זה, שהיה נוהג נשיאותו ברמה וירד
מגדולתו?

מתוך "בימים ההם" מאת מנדלי מו"ס