מגיע הביתה ונופל למיטה, חושב על הכל אבל לא מגיע לשום מסקנה.

מתפזר בעבודה, לא מצליח למקד אף מחשבה.

ככה אני בחודש האחרון, אני מוצא את עצמי בוהה במסך בעבודה, מחכה שיגיע איזה מייל.

בודק את רשימת המטלות 1000 פעמים בשעה, אבל הן לא נעלמות.

מרים את הטלפון לחייג למישהו אבל לא זוכר למי.

יודע שיש לי משהו חשוב שעוד לא עשיתי היום אבל לא יודע מה.

אני עייף...

אני מרגיש שיש בי הרבה יותר ממה שאני מצליח להוציא החוצה אבל כל פעם שאני צריך לעשות משהו אני לא מצליח למצוא את הזמן לעשות אותו. אני קם בבוקר ומנסה לנהל לי את הזמן שיש לי כמו שחשבתי שאני צריך לעשות אבל בסוף היום אני לא עומד במשימות. אני מנסה בערב לבדוק מה יש לי לעשות מחר והרשימה רק הולכת וגדלה. אני מגיע הביתה ורק רוצה לישון. עייף...

מצפים ממני לתת תשובות לשאלות שאני עוד לא התחלתי לפתור. מצפים ממני לכתוב תחקירים על דברים שקרו לפני שבועות ושעדיין לא סגרתי. מצפים שאני אהיה בשלושה מקומות בו זמנית. מצפים שהדברים יקרו עוד היום. אבל אני עייף...

ככה עוברים להם הימים, הזמן מחליק מבין אצבעותיי.

אני כבר לא מי שהייתי לפני שנה, לא אותו אדם נמרץ וחייכני.

אני כבר לא מצליח להוציא את עצמי מאותן הבעיות וחוזר לתוך אותה הביצה המרה.

הכל חוזר אלי, גלים גלים.

ואני כמו הסירה, מתכסה במים ומחכה שהסופה תעבור.

אין לי כוח יותר להילחם בזרמים, מחפש עוד חוף זהב.

אין לי כוח לשמור את הראש מעל המים.

רוצה לישון ולהתעורר כשזה יהיה מאחורי.

לשכוח את הכל ולהתחיל מהתחלה...