החיים עם שם משפחה מסחרי

אני חושב שהגיע הזמן אחרי 9 חודשים ביקרתי כאן בכלל (שלא לדבר על לעדכן), לקפוץ לאיזה ביקור קטן, ואולי אפילו לעדכן... אני חושב שהרבה מאוד דברים קורים בפרק זמן של 9 חודשים.

הדבר העיקרי המעסיק אותי בתקופה האחרונה (2 ו-3 חודשים) הוא הצבא (כמה מפתיע...), ובפרק זמן של 3 שנות שירות הרבה דברים יכולים להשתנות. היחידה שלי ממש שונה מהתקופה בה רק הגעתי אליה, שזה היה לפני שנתיים - הגיעו והלכו הרבה מאוד חיילים, גם מפקדים, כרגע נשארו רק שני חיילים בפלוגה שלי מכל אלו שהיו כשהגעתי, ואחד מהם הוא בכלל נגד בקבע, וזה לא כולל בני מחזור שלי, שדרך אגב בנות המחזור שלי כבר משוחררות 3 חודשים. כל המפקדים שלי התחלפו, המ"מ האישי שלי לשעבר משוחרר כבר שנה, והמ"מ השני שהיה עזב את היחידה לפני שנה ו-4 חודשים, והוא כבר השתחרר לפני חודשיים, המ"פ הראשונה שלי עברה תפקיד לפני 9 חודשים ויצאה לחופשת לידה מהתפקיד הנוכחי, המ"פ שאחריה השתחררה מצה"ל לאחר בקשת שחרור, והמ"פ הנוכחית שלי (שהייתה לשעבר מ"מ, ואף חיילת וסמלת ביחידה בעברה הצבאי הרחוק יותר) חזרה ליחידה בתור מ"מ אחרי בערך שנה של תפקיד אחר + קק"צ, וחזרה כשאני הייתי חצי שנה ביחידה. הרס"ר שהיה כשהגעתי ליחידה עזב לטובת לימודים לפני שנה ו-9 חודשים, ובמקומו יש רס"רית שעוד מעט סוגרת שנתיים ביחידה (אבל עדיין הגעתי לפניה, חיחי), ומפקד היחידה האהוב עליי התחלף לפני 9 חודשים למפקדת יחידה קשוחה ורווקה בת 32 (זה כנראה מסביר למה היא קשוחה).

אני חושב שהאירוע הגדול ביותר שקרה לי בפרק הזמן שלא עדכנתי כאן הוא בחירתי להיות מצטיין נשיא ביום העצמאות, אירוע שמאוד ריגש אותי, ובעיקר הסיר מעליי את החשש שלא מעריכים את כל העבודה הקשה שלי ביחידה. זה אחד הדברים שהכי חששתי ממנו, שאני משקיע את כל כולי, עושה דברים שאנשים בכירים ממני לא עושים, ולא מקבל אפילו את המילה הטובה הכי קטנה שאפשר לתת, אבל לקבל את ההודעה, ביחד עם כל היחידה, שאני נבחרתי להיות מצטיין נשיא זו הרגשת סיפוק ענקית בשבילי, זה מרגיש נפלא לדעת הממונים עליך סומכים עליך עד כדי כך, למרות שהיו לזה ביטויים בעבר - אומנם לא אמרו לי "כל הכבוד" או "עבודה יפה", אבל אני יכול לומר לדוגמה שכאשר המ"פ לא הייתה ביחידה ביקשו ממני להחליף אותה והטילו עליי הרבה מאוד משימות ואחריות שלא היו מטילים על אף אחד אחר, אבל שום דבר לא הכין אותי לבשורה על ההצטיינות ביום העצמאות.

לקראת התקופה היותר אחרונה (משהו כמו בשלושה חודשים האחרונים), כשציינתי שנתיים בצה"ל, חלה ירידה מסוימת בתפקוד שלי, אני רואה את הסיבה לזה שחיקה מהתפקיד, עייפות מכל התורנויות והמשימות והיציאות המאוחרות הביתה בימי חמישי, לכן התחלתי יותר לדאוג לעצמי מאשר לשאר החיילים והמשימות ביחידה, והמ"פ שלי התחילה גם לרדת עליי לפעמים על התפקוד שלי, מה שגרם לדכאון נוסף, ואז הגיע השבוע שלפני יום העצמאות וטקס המצטיינים, בו עשינו בעיקר חזרות לקראת הטקס, אבל גם יצא לנו לפגוש הרבה מאוד אנשים בכירים בארץ, כמו למשל יו"ר הכנסת רובי ריבלין, אלוף פיקוד העורף ויו"ר האגודה למען החייל אביגדור קהלני, שהרעיפו עלינו הרבה מאוד מחמאות ודברי שבח, ודווקא הדברים האלה שהם אמרו לנו הזכירו לי למה בעצם אני מצטיין, כי אני עובד קשה מאוד ונותן מעצמי כמו שאף אחד אחר לא נותן מעצמו, וזה מה שנתן לי את הכוח להמשיך לתת מעצמי כמו שנתתי בעבר.

טוב, זה בערך מה שקרה בגדול ב-9 החודשים שעברו עליי,

כמובן שהיו הרבה מאוד אירועים שלא ציינתי, כנראה כי שכחתי מהם או כי אני פשוט לא מוצא סיבה או עניין לכתוב אותם כאן.

העדכון הבא יהיה מתישהו בעתיד, או שלא יהיה... אני לא יודע מה יהיה מצב הבלוג הזה בפעם הבאה שאזכר בו. מה שאני כן בטוח, זה שבכל פעם שאני אעבור כאן, אני אעיף מבט בפוסטים קודמים שלי ואזכר בימים שלפני התקופה הנוכחית, ימים שבהם המחשבה שלי הייתה שונה ממה שהיא עכשיו, הרבה יותר תמימה, אולי אפילו גם פחות מחוברת למציאות.

עד כאן. מי שמעוניין להגיב מוזמן לעשות זאת.

היו שלום.