החיים עם שם משפחה מסחרי

בחצי השני של השירות הצבאי שלי, בו הייתי מפקד על חיילים, לא הייתי בדיוק אני. לפי איך שאני רואה את זה התחלקתי לשתי דמויות: הראשונה היא הדמות של המפקד בעל הפאסון, הקשוח, בעל הדוגמה האישית, הצד הייצוגי. השנייה היא הדמות שהייתה יותר אמיתית, הדמות שהייתה רק כאשר הייתי עם שאר אנשי סגל הפלוגה שלי, ולכן אסור היה שהחיילים שלי יראו את הדמות הזאת, בעיקר מהסיבה שהייתי הרבה פעמים מרכל עם שאר סגל הפלוגה שלי על החיילים, והנה עכשיו אני אומר את זה בלי בושה. כשהייתי עם החיילים שלי תמיד הייתי צריך לצנזר את עצמי, ואני מאוד לא אוהב לצנזר את עצמי כי אני פשוט אוהב לומר את כל מה שאני חושב. אסור היה לומר ליד החיילים את כל הסודות הגדולים של היחידה, כמו למשל על כל מיני דברים שהולכים לקרות בעתיד או דברים שקשורים לחיים הפרטיים של אנשי הסגל הבכיר יותר. קרה לי הרבה מאוד פעמים שהייתי עם חיילים שלא אהבתי, ואולי אפילו שנאתי, וכל כך רציתי לומר להם את מה שחשבתי עליהם, גם אם  זה היה ממש רע, אבל פשוט לא יכולתי, כי כמו שיכולתי להעלות חיילים שלי למשפט על התחצפות כלפיי, הם יכלו לקבול אותי על העלבה., פשוט בלעתי רוק, נשכתי את השפה והמשכתי בעיסוקיי. כשהייתי יוצא לסיורים זה תמיד היה עם חפ"שים, לכן הייתי יוצר איזשהו איזון בין שתי הדמויות - מצד אחד הצד היותר אמיתי שלי, שהייתי מדבר עם החיילים שהיו איתי, צוחק איתם ונותן להם תחושה של נוחות, ומהצד השני תמיד הייתי מרסן את עצמי, כדי שחס וחלילה לא יפלטו לי דברים שאני לא צריך לומר, בעיקרם רכילויות, או מה שאני חושב על אנשים ביחידה, וכמובן שהייתי מבצע את כל המשימות שצריך לעשות בדיוק, ואם אני צריך לחרוג מאחת המשימות אז כמובן שזה באישור של גורם יותר בכיר, כדי שהחיילים אחר כך לא יעשו דברים שהם לא אמורים לעשות ויצדיקו את זה בכך שיגידו שאני עושה דברים פסולים כל הזמן.

אני אהבתי יותר את הדמות השניה, מן הסתם, כי איתה הייתי יכול להיות יותר מי שאני. אני זוכר שהרבה בישיבות סגל, שהיו אמורות להיות ישיבות רציניות, תמיד המ"פ שלי אמרה נקודה רצינית ומשם איכשהו הגענו לצחוק אחד על השני או על חיילים מהפלוגה. בסוף כל יום כשהייתי כבר בחדר שלי ולא על מדים עם החברים שלי שהם גם אנשי סגל, תמיד היינו פורקים את כל מה שעבר עלינו ולא רצינו שחיילים פשוטים ישמעו אותנו, לכן גם תמיד היינו נועלים את הדלת ולא נתנו לאחרים להיכנס, רק לכאלו שהרגשנו איתם בנוח, והיום הם בעצמם אנשי סגל. פשוט היינו אומרים את הדברים שרצינו לומר, אבל לא יכולנו לומר ליד החיילים. תמיד היינו צריכים להיות בדלתיים סגורות כדי להיות מי שאנחנו באמת, ואני אישית לא אהבתי לעשות את זה, זה הרגיש לי כמו סוג של צביעות. בעצם, על מי אני עובד? זו הצביעות לשמה, להיות דמות אחת בפני מספר אנשים, ולהיות דמות אחרת בפני אנשים אחרים כאשר אני צוחק על הקבוצה הראשונה. זה אחד החסרונות בלהיות איש סגל, ולא רק בצבא, זה יכול לקרות בהרבה מסגרות אחרות, תמיד צריך לשמור על יצוגיות בפני אלו הנחשבים "נחותים" ממך (ואני בכוונה משתמש במרכאות כי אני לא אוהב את הביטוי הזה), בכדי שלא לתת להם את התמונה שאתה אחד מהם, וזה יכול להביא למקרים שעדיף להימנע מהם.

אומנם אני מעדיף את הדמות השניה, אבל הדמות הראשונה לימדה אותי הרבה מאוד דברים. למדתי בצבא את סבלו של האדם הפשוט, וכמובן שגם למדתי להיות הרבה יותר מחובר לקרקע להיות קשוב לאלו שמתחתיך, וזה נתן לי הרבה כלים שאני הולך להשתמש בהמשך החיים שלי.