לא הרגשתי. ואין חורף.

לא אצלנו לכל הפחות.

אני לא מתלוננת.

תמיד אהבתי את הקיץ.

כן, אני אוהבת להתכרבל בפוך.

אני אוהבת.

אני אוהבת לשתות מרק חם,

רצוי מינסטרונה או עגבניות.

אבל אני לא אוהבת להסחב עם סוודר

עם מעיל

לא להתיישב על המעקה כי הוא רטוב

אני אוהבת להשאר יבשה.

לשבת בשקט שלי בחורף

לא רוצה להירטב.

ובני סלע שם בחוץ,

ומי יודע איפה.

מחכה מחכה,

מעניין מה הוא מרגיש

נאמן לאינסטינקט ולא רוצה להתפס

או כמו ילד במשחק מחבואים?

"נמאס כבר מהמחבוא החנוק

מתי הוא כבר ימצא אותי"

נמאס.

אולי הוא כמו סיריוס בלק,

בכלל לא אשם.

אבל לא. אני לא מאמינה

פשעי מין זה נורא.

לעזאזל.

ולא, זה לא שיר

למרות שזה כתוב בשורות

פשוט ככה יוצא לי

מה לעשות.

אני עייפה וחושך,

חצי ממני רוצה להמשיך לשבת פה

והחצי האחר רוצה ללכת למיטה

אני כל כך עייפה

כן, מוקדם

אבל עוד ארבעים דקות אני אחכה

והפוסט כבר יחשב למחר.

מחר...

אני אצטרך לקום מוקדם מחר

אני לא יודעת

לפעמים כל כך נמאס לי

יש לי אגו שביר

נמאס לי שיורדים עליי בלי חשבון

אפילו שזה בצחוק

נ-מ-אס לי

כן, נמאס לי

אז מה אם אני טיפשה

הזויה

מטורפת

מפנטזת על סנופקין

די.

מספיק.

עזבו אותי בשקט

נמאס לי מהתרבות הזאת

שקללות הן חלק מהחברויות

אני לא מבינה את זה.

כלומר קללות וירידות "בצחוק"

הן כאילו ה-קטע

וזה לא צריך להיות ככה.

די.

למה לאנשים יש בעיה

עם זה שאחד הסרטים האהובים עליי

הוא וואלאס וגרומיט

צוחקים עליי

שאני רואה בטלוויזיה רק המומינים

די. די. די.

זכותי לחיות איך שאני רוצה.

ונמאס לי מהחומריות הזאת

ואני לא מבינה

למה צוחקים עליי

כשאני אומרת שעדיף להשתמש

בכלים לא חד-פעמיים

כי הם מזיקים לסביבה.

רק צוחקים עליי ויורדים עליי

כי אכפת לי מהעולם שאני חיה בו

כל אחד דואג רק לתחת שלו

קונים מניות ומוכרים ולא חושבים אפילו לתרום

התרומות וההתנדבות,

למטרות החשובות באמת,

הן שמחזיקות את העולם עוד איכשהו נורמלי

והן כבר אט-אט מתפוגגות

היא אמרה שיש לה הרבה כסף כי היא קנתה מניות

התלהבתי והצעתי לה לתרום

היא צחקה עליי.

היא אומרת שיש הרבה אנשים עניים

ומשדרגת את הפלאפון.

היא מאמינה שבכסף אפשר לקנות הכל

והיא מאמינה

שהומלס חסר כסף אינו יכול להיות מאושר.

הוא יכול

כי הכל תלוי בגישה.

כל כך חומרית

אבל היא חברה טובה שלי.

כן, אני יודעת לקבל את השונה

גם אם לא אכפת לה מהעולם

וקשה לי עם זה.

מאד

אבל החכמה היא בקבלת השונה

ולמידה מכל אדם.

החכמה היא באיזון בין השגעון לרצינות.

החכמה היא קרום דק שקשה להישאר עליו

אני מנסה, באמת

לא כל כך מצליחה

אז מה אם אני טיפשה

לפחות אני לא חומרית כל כך

ואני רוצה, רוצה

שהעולם ישתנה

כל כך רוצה

שאנשים ילמדו לדאוג

לא רק לעצמם.

לדעת לוותר

לדעת ללמוד

לדעת לשמור על כבודם

אבל לדעת מתי האחר טועה, לדעת מתי אני טועה

לדעת לכבד את האחר

לדעת לעמוד בכבוד בכל דבר.

ואלו הם המפתחות לעולם טוב יותר

קחו, אני מושיטה לכם אותם

פתחו את הדלת

כל אחד מאיתנו יכול להשפיע

רק נסו, נסו

לא בדלת הקטנה -

תטבעו בים הדמעות של עליסה

הזהרו יקירַי

השתמשו במפתחות האלו

למדו לכבד.

אולי, אולי

נמצא את העולם טוב יותר.

וזכרו, זה הדבר הכי חשוב בעולם

(כמעט),

זכרו שהשלום

האהבה

והכבוד

מתחילים אצל כל אחד בנפרד

והילתו משפיעה על הסובבים אותו.

"לעולם אל תטילו ספק בכך שקבוצה קטנה של אזרחים מודאגים ואכפתיים יכולה לשנות את העולם; זה הדבר היחיד שאי פעם הביא לשינוי" מרגרט מיד

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו – לא האפלה שבתוכנו – שמפחיד יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו – איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת – איזו זכות יש לך לא להיות? אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי-ביטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד." נלסון מנדלה