שיטוטי באתרה הרשמי של רולינג הובילו אותי לקטע קצר שכתבה, תחת הכותרת "לבנות בלבד, כנראה..." , לא קשור דווקא להארי פוטר; קטע שגרם להערכתי אליה אף לגבור (היא סופרת מוכשרת, אידאליסטית, מעבירה באמצעות ספריה מסרים נכונים מאד שמהווים השפעה על שלושת-רבעי מהעולם המערבי, ועד כמה שהבנתי היא גם אשה נחמדה מאד, מצחיקה וחכמה). כשקראתי אותו ידעתי: אני הולכת לתרגם את זה.

אז הנה התרגום, מלווה בקישור למקור. מלבד שני שמות קצרים בסוף אין לקטע כל קשר להארי פוטר ואני ממליצה לכולם לקרוא אותו, בלי קשר למידת העניין בספריה של רולינג.

אשמח לקבל גם פידבקים על התרגום, היות וזה התרגום הראשון שלי, שמביא לי גאווה גדולה. הוא לא איכותי מאד, היות ונעזרתי במילונים, אבל הוא מספיק למי שמעוניין להבין את הקטע ואין לו סבלנות לקרוא באנגלית.

" להיות רזה. אולי לא נושא שציפיתם לראות באתר הזה, אבל הפעם האחרונה שהייתי בלונדון גרמה לי לחשוב...

זה התחיל במכונית בדרך לאולפני הקולנוע לִיבֵסְדֵם. ביליתי חלק מהדרך בקריאת מגזין הכולל תמונות מבריקות של אשה צעירה, שהיא או חולה מאד, או סובלת מהפרעת אכילה (שזה, כמובן, אותו הדבר); בכל מקרה, אין הסבר אחר למבנה הגוף שלה. היא וודאי יכולה לדבר רבות על אכילה, להיות עסוקה מאד ולהוות דוגמה חיה לחילוף החומרים המהיר בעולם עד שלשונה תנשור (הידד! ירדו עוד כמה קילוגרמים!), אבל בטנה השקועה, צלעותיה הבולטות וזרועות המקלון שלה מספרים סיפור שונה.

הנערה הזאת זקוקה לעזרה, אבל העולם כמו שהוא, מדביק את תמונתה על שער המגזין במקום זאת. הדבר חלף בראשי בזמן שקראתי את הראיון, ואז השלכתי את הדבר הנורא הצדה.

אבל הכו אותי אם הנושא של בנות ורזון לא הופיע שוב מעט לאחר שעזבתי את המכונית. דיברתי עם אחד השחקנים והגענו, איכשהו, לנושא של נערה אחת שהוא מכיר (לא מישהי מהצילומים – מישהי מחייו הפרטיים) שכונתה 'שמנה' בידי חברי כתה מקסימים. (האם יתכן שהם קינאו על שהיא מכירה את הבחור המדובר? ברור שלא!)

"אבל," אמר הבחור בבלבול כנה, "היא בכלל לא שמנה".

" 'שמנה' זה העלבון הראשון שנערה זורקת על אחרת כשהיא רוצה להעליב אותה," אמרתי; זכרתי את זה קורה כאשר למדתי בבית הספר, וכאשר הייתי עדה לכך כשלימדתי נערים. למרות זאת ראיתי שבשבילו, בחור מיושב בדעתו, זה היה ביזארי לחלוטין, כמו לצעוק "'סתום!" על סטיבן הוקינג.

מבוכתו על המציאות בה הנשים חיות הזכירה לי כמה מוזר וחולני העלבון "שמן".

כלומר, "שמן" זה באמת הדבר הגרוע ביותר שאדם יכול להיות? "שמן" גרוע יותר מ'נוקמני', 'קנאי', 'שטחי', 'גאוותן', 'משעמם' או 'אכזר'? לא בעיני; אבל עדיין, אולי תוכיחו אותי על דבריי, מה אני יודעת על הלחץ להיות רזה? אני לא נשפטת על פי מראי, אני סופרת ומרוויחה למחייתי על ידי שימוש במוחי...

הלכתי באותו הערב למשרדי פרס הספר הבריטי באותו ערב. לאחר טקס הענקת הפרס נתקלתי באשה שלא פגשתי כמעט שלוש שנים. הדבר הראשון שהיא אמרה לי? "רזית מאז הפעם האחרונה שנפגשנו!"

"טוב," אמרתי, מעט מבולבלת, "בפעם האחרונה שנפגשנו בדיוק נולד לי תינוק."

מה שבאמת רציתי לומר היה "נולד לי ילד שלישי ופרסמתי את הספר השישי שלי מאז הפעם האחרונה שהתראינו, האין הדברים האלה חשובים ומעניינים יותר מאשר המשקל שלי?" אבל לא – משקלי קטן! עזבו את הילד והספר: סוף-סוף סיבה למסיבה!

אז הנושא של משקל וגודל הכביד עליי (חה, חה) כשטסתי לאדינבורג למחרת. שם באוויר פתחתי מגזין והבחנתי מיד בכתבה על כוכבת הפופ פינק.

הסינגל האחרון שלה, "ילדות טיפשות" [Stupid Girls] היה האנטידוט לכל מה שחשבתי על נשים ורזון. "ילדות טיפשות" היה סאטירה על קיסמי השיניים המוגשים לבנות בתפקיד דוגמנית: הסלבריטאיות שהישגן הגדול ביותר הוא לק בלתי שביר לציפורניים, שנראה ששאיפתן הגדולה ביותר היא להצטלם בתלבושות שונות תשע פעמים ביום, שנראה שתפקידן בעולם מסתכם בתמיכת מכירות תיקי יד וכלבים בגודל חולדה במחירים מופקעים.

אולי זה נראה מצחיק, או טריוויאלי, אבל זה ממש לא. זה מה שבנות רוצות להיות, מה שאמרו להן להיות, ואיך שהן מרגישות לגבי עצמן. יש לי שתי בנות שיאלצו לעשות את דרכן דרך העולם הנגוע באובססיית-הרזון הזאת, וזה מדאיג אותי, כי אני לא רוצה אותן מרוקנות-ראשים, מתעסקות בעצמן, שיבוטים צמוקים; אני מעדיפה שיהיו עצמאיות, מעניינות, אידאליסטיות, טובות, דוגמטיות, מקוריות, מצחיקות – אלפי דברים, לפני "רזות". ובכנות, אני מעדיפה שלא יתנו משב צ'יוואווה מצחין אם לאשה לצדן יש ברכיים עבות יותר משלהן. שבנותיי יהיו הרמיוני, לא פנסי פרקינסון. שבנותיי לעולם לא יהיו ילדות טיפשות. הנאום נגמר. "

האם באמת יש מה להוסיף על כך?