הייתי היום במסיבת בר-מצווה משעממת למדי על החוף.

רק לקראת הסוף ירדתי מטה, לגלים.

חלצתי את סנדלי והנחתי אותן במרחק בטוח מהגלים. נעמדתי מעבר לגבול הגלים על החול הרך, והרגשתי את הגלים באים והולכים, מלטפים את רגלי היחפות. השמש כבר שקעה, קו האופק נצבע במעין צבע שהייתי קוראת לו אינדיגו בהיר, לו היה דבר כזה. בטפסו לשמים הוא התמזג עם ורוד-סומק עדין שהפך לטורקיז תכלכל שנמשך והפך כהה יותר ויותר כשטיפס לכיוון כיפת השמים ומזרחה. העננים נראו כהים באופק המערבי ובהירים בראש כיפת השמים. הצבעים יצרו נגטיב יפהפה לדקלים הגבוהים.

אי אפשר לתאר את צבעי השמים. הם אינם ניתנים לתיאור, הם אינם נכנסים לקשת הצבעים המוכרת לנו.

חשתי את המלח על עורי, ראיתי את הקצף, הבטתי לאופק. תהיתי היכן היו המים האלו. באיטליה, בטורקיה, ביוון? במצרים, בלוב.

הגלים לעולם אינם שואלים מתי נגמר הקו הדמיוני והנורא המפריד בין ארץ לארץ. הגלים לעולם אינם נעצרים, לעולם אינם חדלים מלאהב את החוף כיוון שזכה לשם אחר. החול הוא אותו החול. אנו מתרחצים במים שידעו ערבים ואיטלקים. אנו מתרחצים במים שליחכו את חופי צרפת כמו את חופי לוב. כל טיפת מי ים ומלח נושאת בשורת שלום.

צבעי השמים באופק וצבעי הים זהים גם בקזחסטן.

אולי מהים תבוא הישועה.