השנה, בפעם הראשונה, נכחתי שם. לצערי הגעתי עם הנוער העובד והלומד, אליו אני לא במיוחד מתחברת (הזלתי ריר לעבר חניכי נוער מרצ וחוגי הסיירות, כשהאחרונים הגיעו עם תיקים גדולים - ודאי הלכו לשם ברגל!), אך אני שמחה שהלכתי. לאחר יום עם דיונים בחברת אנשים שונים ממחוז חיפה היה מיוחד להגיע לכיכר שהיתה פשוט מלאה באנשים. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים במקום אחד, וזה היה מפעים פשוט.

הדיונים של הנוע"ל לפני העצרת היו בקבוצת קטנות, שניתן לחלק לשלושה חלקים: שותקים, משתתתפים פעילים, צוחקים על המשתתפים הפעילים. אני מן הסתם הייתי שייכת לסוג השני, ואולי דיברתי מעט יותר מדי, אך כשיש לי מה לומר קשה לסתום את פי. מה שאכזב אותי יותר מכל היה שבמהלך ההפסקה אחד מחברי הקבוצה בה הייתי החליט ללגלג עליי - אך לרוע מזלו בחר לקיים שיחה זאת בדיוק ליד חברה טובה שלי, שהודיעה לי. במהלך השיחה לאחר מכן דאגתי שידע כי אני מודעת לכך ש"הריץ עליי דאחקות".

יותר ממה שזה פגע בי, כעסתי על המצב של החברה שלנו, ריקנית ונבובה ברובה, מתעניינת באפנה ומקטלגת את האדם אשר בוחר להעמיק מעט יותר, או לדבר על נושאים קצת יותר רציניים, כ"חפרן".

הבלגתי והתגברתי, וכך או כך, העצרת היתה די מדהימה.

בלונים, סטיקרים, סיכות בשקל, ויותר מכל - אווירה כללית. שמו"צניקים, נוע"לניקים, מרצניקים, פנסיונרים, אפילו קצת ערסים (קצת); קהילה מגוונת לכאורה, אך עם מכנה משותף אחיד - שמאל.

קוראי בלוג זה מודעים לשמאלניותי האדוקה, ולכן הרגשתי הכי בבית בעולם. היה מדהים להסתובב שם עם סטיקרים וסיכות וסמל ה-Peace הקבוע שלי ולראות עוד אנשים שחושבים בדיוק כמוני. הייתי ממש באופוריה, במיוחד בסיום העצרת. זה לא היה טקס זיכרון, זה היה מאורע של תקווה. הנאומים לא הדהימו אותי (מלבד הנאום היוצא-מן-הכלל של יובל רבין) אבל האווירה הכללית היתה מצויינת. אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה, כשביקשתי ממישהו לעשן במקום אחר הוא כיבד את בקשתי. יש שימעיטו בערך דבר זה אך לי הוא אמר המון.

שרית חדד ורן דנקר הרגיזו אותי, אך לא היה בהופעתם בכדי לפגום בתחושתי הכללית. הייתי כמו סרדין בין כל האנשים, אבל מבפנים, לא הרגשתי לחוצה ומעוכה - מבפנים הרגשתי שמחה, מאושרת, מלאת תקווה לבאות.

לא אומר יותר מדי על הנאום של ברק, כיוון שהוא כבר זכה לסקירה שלילית ברובה, אבל הנאום של יובל רבין היה, כפי שכבר אמרתי, יוצא מן הכלל. מחיאות הכפיים בסיומו היו סוערות, ואני גאה לומר שתרמתי להן את חלקי, וגם במהלך הנאום - לאחר משפטים חוצבי להבות פרץ הקהל בתשואות. אולי היה חם בין המון האדם, אך זה היה - לפחות בעיני - חום חיובי של תקווה, של אחים.

המסכים לא אמרו לי כלום, הרגשתי כאילו אני צופה בטלוויזיה, והותרתי שתי חברות מאחור כשפילסתי דרך עם שתיים אחרות לקהל עצמו - מול הבמה. ליד הבלונים הגדולים שניתן לראות בתמונות.

לא היו יותר מדי דיבורים על רבין האיש, אלא על מורשתו, ובעיני כך זה צריך להיות - הוא היה אדם מדהים, אך מה שעלינו באמת לזכור זו דרך השלום.

הרשו לי לצטט ממה שאמר יובל רבין, משפט שנחרת בזכרוני: "אצבע אחת לחצה על ההדק, אך ידיים רבות הובילו אותה לשם".

ההסתה הציבורית גרמה למה שקרה, נתנה לעמיר לגיטימציה ומעין אישור למעשה שביצע. כל אחד ששתק, אשם; כל אחד שראה ושתק, אשם. אך יותר מכל אשמים האנשים שתלו כרזות - אשמים במה שקרה, כמעט כמו הרוצח.

עם סיום העצרת הושמעו שיר לשלום, Imagine ו-"עוד יבוא שלום עלינו". היה די מדהים לראות המוני אנשים מתפזרים מהמקום, אך כולם כמעט שרים את השירים. עם השיר האחרון נראו דילוגים, שירה קולנית ואופוריה כללית (אפשר להכניס אותי לכל שלושת התיאורים).

יש המאישימים את העצרת בהיותה פוליטית מדי, פחות על האיש, וקטנה מדי; אך אני אשוב בשנה הבאה וממליצה לכם לעשות כך גם, נהניתי וחזרתי עם תחושה חזקה של תקווה ושל אמונה בי, בסובב אותי, ובמדינה שלנו - להגיע לשלום.

הוא מפחיד אותי. הוא מאיים עליי. הוא מחרמן אותי.

אי היכולת הפיזית לזוז, הכליאה.

שנה, שנה של ריתוק עצמות, שנה של ריחוק, של געגוע. שנה בה אין האדם חופשי ללכת היכן ירצה. שנה של כבילה.

בניגוד למנהגי, לא אביע דעה נחרצת בעניין שחרור או אי-שחרור השבויים תמורת גלעד שליט. אני מבינה את ההתלבטות - יותר מהפחד שמא המחבלים המשוחררים יבצעו פיגועים נוספים, הפחד שמא יאמצו את החטיפה כשיטה...

אני רק יודעת שהפחד מהכליאה מרתק אותי למקומי, אך גם מרתק אותי מנטאלית. אני רק יודעת שצריך להחזיר את גלעד הביתה, אך שלא צריך לאפשר לאחרים לסבול גם. אני רק יודעת שצריך לתת לו הזדמנות לשקם את חייו, אך גם שאין לתת לאחרים לאבד את חייהם נפשית. אני רק יודעת שהמחשבה על גילעד ממלאה אותי פחד, רחמים וכאב, אך גם מסקרנת אותי...

אני רק יודעת שאני לא יודעת כלום, שאני מרגישה - לראשונה בשנתיים האחרונות - כפירור אבק חסר משמעות. אני יודעת שאני לא. אבל אני מרגישה, בנושא הזה, כל כך קטנה וחסרת חשיבות.

אני רק יודעת שאני תמימה בפנים, שאיני מצליחה להבין את המניע למלחמות. שאני שואפת להאמין, כמו ילדה, שהדברים פשוטים ושניתן פשוט ללחוץ ידיים, לשבת על כוס קפה, להחזיר את כולם הביתה ולחיות כאחים. שאיני מצליחה להבין את הרצון של האדם להרוס חיי אדם. שאיני מבינה מדוע אי אפשר פשוט לזרוק את הרובים, לשכב על הגב ולחפש יחדיו צורות בעננים, ולבַכות ביחד את כל מי שאבד תחת תל הפרחים ולא ישוב.

אני לא מנפנפת בהתרגשות בדגלי ישראל ביום העצמאות. אני לא מזילה דמעה לשירת התקווה. אני לא זועמת על מי שלא משרת בצבא.

הארץ הזו שייכת לא רק לנו ועלינו לחלוק אותה עם שכנינו. הצעד הראשון? שינוי ההמנון. איך אפשר להאשים את (יו ריספקט) מג'אדלה (פידבק) על שהוא לא רוצה לשיר אותו? גם אני לא רוצה לשיר אותו, ואני יהודיה! איך אפשר להאשים אותו, אני שואלת, על שהוא לא רוצה לשיר משהו שהוא לא מאמין בו? על שהוא לא רוצה לשיר שיר המבטא את רצון העם השכן להיות לבדו בארץ, הארץ שהוא - מג'אדלה - רוצה לחלוק עמו, עם העם?

איך אפשר?!

"כיצד יכול אדם לשנוא ארץ, או לאהוב אותה? אני מכיר אנשים, אני מכיר עיירות, חוות, גבעות ונהרות וסלעים, אני יודעת כיצד נופל אור השמש השוקעת בסתיו על צלעותיה של אדמת חריש מסויימת בגבעות; אבל איזה טעם יש בהצבת גבולות לכל אלה, כדי לתת להם שם ולחדול מאהבתם ברגע שחדל השם להקיף אותם? מהי אהבת אדם לארצו; האם זו שנאתו את אי-ארצו? אם כן, אין היא טובה בעיני. האם זו פשוט אהבה עצמית? זו טובה בעיני, אבל אין להעלותה על נס, או להפוך אותה למקצוע... כשם שאוהב אני את החיים, כן אוהב אני את גבעותיה של נחלת אסטרה, אבל אהבה מעין זו, אין לה גבול של שנאה".

אורסולה ק. לה-גווין - מתוך הספר 'צד שמאל של החושך'. (ספר נ ה ד ר, אגב. ביקורת [חיובית, מאד] בקרוב.)

אני לא פטריוטית. העולם יפה ומקסים ונפלא באשר הוא עולם, ואין כל צורך לחלק אותו ולהגדיר אותו ולקרוא לו בשמות. האם מעבר לקו הגבול עם לבנון או עם סוריה סר חנה של האדמה? או ליתר דיוק - האם מעבר לקו אשר עד אליו תובעים רבים את "זכות" ישראל על אדמתו, סר חן האדמה? אני מלאה באהבה לעולם ולארצי, אך אין היא מוגבלת לגבעות החול והסלע של הנגב או לחופיו הסלעיים של הים התיכון. אין היא מוגבלת להוד הארבל או הדר אלמוגי ים סוף. היא תקפה מעבר להם, אל העיירות הנאות של צרפת ובריכות המים הטבעיות של הולנד. ומעבר. עד לכוכבים.