היא המורה הטובה ביותר שאי פעם ידעתי, דמבלדור עלי אדמות; האדם החכם ביותר שאני מכירה, מודל לחיקוי ולהערצה. מעולם לא הכרתי מישהי חכמה כל כך כמוה. המחנכת הטובה בעולם; היא איתנו 15 שעות שבועיות, מתייחסת לכל אחד באופן אישי ולא אוכל להתחיל ולתאר את סגולותיה. הכתה נראית נפלא ומגובשת יותר משאפשר לדמיין. אם הייתי לסבית הייתי מאוהבת בה, ואני חושבת שאני מאוהבת בה בכל מקרה... לא במובן הלסבי.

פתאום היא הודיעה לנו שככל הנראה, בשנה הבאה תחנך לא רק אותנו אלא גם את הכתה מתחתינו, כדי להגיע ל-22 או 25 השעות השבועיות שהיא רגילה ללמד. כאן המקום לציין, שאני לומדת בבית ספר ייחודי וקטן מאד, ויש כתה לכל שכבה. לפני שידעתי מה קורה פרצתי בדמעות. אני יודעת שזה אנוכי מצדי. אני מכירה את הכתה השניה ורות תועיל להם מאד; הם ילדותיים וטיפשים ברובם.

אבל לוותר על רות... אני יודעת מה יקרה, היא תבוא ללמד אותנו תנ"ך והיסטוריה ולשון, אבל לא תחנך אותנו באמת. אף מורה לא יכולה לחנך שתי כתות, אפילו לא היא. היא אומרת שזה לא יקרה, שהלב רק יתרחב, אבל אני, שתמיד מאמינה לה ולוקחת כל מלה שהיא אומרת בעיניים עצומות, יודעת שהפעם היא טועה. יודעת שלא, היא לא תוכל, היא תהיי כמורה מקצועית. אמרתי לה שבמקום תלמד כתות אחרות תנ"ך או לשון. היא השיבה שהיא שונאת להיות מורה מקצועית.

אני רוצה לצעוק עליה שכך תהיה רק מורה מקצועית ובכלל לא מחנכת! היא תשכח אותנו, לא תכיר אותנו לעומק כמו שהיא מכירה תמיד. פתאום אני רואה אותה ולוהט בי מן כעס שקרוב לשנאה, לה, לאדם שאני כל כך אוהבת. פתאום אני רואה את החברים שלי מהכתה השנייה ורוצה לצרוח עליהם שהם גנבו לי את רות. היא חיבקה אותי והרגשתי רע, רע כל כך.

היא התקשרה וביקשה שאחזור אליה. אני לא רוצה לחזור אליה! לא רוצה! רוצה לשכוח, להרחיק אותה ממני, מהפצע הכואב הזה. רוצה שיסגר. לא רוצה לדבר, רות! לא רוצה! מעולם לא התנגדתי להזדמנות לדבר איתך, עכשיו אני לא רוצה! לא רוצה אותך, לא רוצה לראות אותך, רוצה שתלכי לעזאזל! את ורתם בנך ורונן וכולם! עם החיוך שלך והשכל שלך, לא רוצה לראות אותך יותר! לעולם!

אחרי שבמשך שנה תמימה אנחנו כורתים אותם, מנצלים אותם לצרכינו, לא מתחשבים בהם - מגיע לעצים יום אחד שמוקדש כולו רק להם.

...אך האם זה מספיק?

התשובה שלי היא לא! לא ולא! לא צריך חג, צריך להתחשב תמיד בעצים! הפלנטה שלנו זועקת ממכאוב ואנו אדישים ליסוריה! העצים, ביטויה של אמא אדמה, מתנוססים, מייפים את הפלנטה, מאפשרים את החיים, מרתקים, מרגשים - ואנחנו לא מתייחסים אליהם! כורתים אותם באדישות!

עצים, עצים, האם אי פעם חשבתם עליהם לעומק?! הם לא סתם שומות של האדמה, לא ולא! הם יפהפיים מכל בר רפאלי שלא תהיה, והם אלו שמאפשרים לנו לחיות. הם נותנים לנו פירות, צל, אוויר... תחשבו על זה: בעבר עצים היו כמעט הצל היחיד. לולא הוא רבים היו מתים ממכת שמש (אם כי, וגם בזה אני רוצה לגעת בהמשך, השמש היתה פחות חזקה בגלל שהאוזון היה שלם). אז הם התחילו לבנות בניינים מעצים, בלעדיהם לא ניתן היה להתפתח ולהתקדם לבניינים מבטון... כלומר בלי עצים לא היינו קיימים עד היום.

ואתם רואים איך אנחנו מחזירים להם?! ולא, כריתת יערות הגשם בשביל שטחי מרעה לפרות של מקדונלדס זה לא החזרת טובה.

וכאילו שלא מספיק שאנחנו רוצחים אותם בדם קר, אנחנו הורסים את מקומות המחייה שלהם - חוצבים בהרים, אוכלים את שוכניהם... ואם אנחנו מגדלים אותם זה מתוך אגואיזם - פירות! פירות!

בני אדם קוראים לזבובים ופרעושים מזיקים, אבל הו לא, אנחנו בעצמו מזיקים! אתם יודעים מה זה הצונאמי?! יודעים?! הצונאמי זה נסיון של כדור הארץ להדביר אותנו!!!

נתנו לנו פלנטה מדהימה לכל החושים שלנו וגם מעבר להם, מתנה שעולה על כל דמיון הפלנטה הזאת, ואנחנו בתמורה משחיטים אותה...

אתם יודעים מה יקרה אם ימשך אפקט החממה?! תנו לי לספר לכם: מה שמונע את עידן הקרח הוא כעין 'סרט נע' שמביא מים מהאזור הטרופי צפונה. עכשיו, מים מתוקים הורסים את ה'סרט הנע' הזה (בעידן הקרח הקודם לקח לו 1500 שנים לחזור לקדמותו). התחממות כדור הארץ גורמת לעוד מים להתאדות, משמע לעוד גשמים לרדת, משמע עוד מים מתוקים יכנסו ל'סרט הנע', משמע הוא יפסיק לפעול, משמע יהיה עידן קרח נוסף.

אנחנו כבר מרגישים את השפעות התחממות כדור הארץ. בעוד עשר שנים, אני בספק אם הפלנטה הזו תהיה ראויה למגורים. ואני לא אתפלא אם בעוד ששים-שבעים שנה יחלו התהליכים לקראת עידן הקרח.

אתם יכולים להגיד 'מה אכפת לי, אני לא אחיה אז'. תחשבו על האבות שלנו... מה אם הם היו אומרים אותו הדבר?! היינו קיימים היום?!

אתם יכולים להגיד 'מה אכפת לי, אנחנו נגור כבר במושבות חלל'. אז בתגובה אני אצעק: אתם טיפשים! טיפשים, כפויי טובה, תועבות!

כן, תועבות!

אנחנו הורסים פלנטה, אומרים 'אופס, קילקלתי, בואו נלך לקלקל את שאר העולם!'

בני אדם הם היצורים המזוויעים ביותר שאי פעם התקיימו (אני מקווה; אם אי פעם היו גרועים מהם... אני לא רוצה לחשוב על זה).

כאילו שלא מספיק שאנחנו הורסים את העולם ומשתלטים על שאר היקום, אנחנו גם לא מאוחדים בינינו!

העולם לא מאוחד, הוא מחולק למדינות וגזעים! אפילו הגזעים השונים לא מאוחדים ביניהם! האפריקאים מפלים את הנשים, הערבים מחולקים לאינספור מדינות, ואנחנו - קורבן לשנאה כה רבה - מחולקים בדרכים כה רבות!! חרדים, חילונים, ימנים, שמאלנים, פקאצות, פריקים - אלוהים ישמור למה אנחנו לא מאוחדים לעזאזל?!

העולם אחד ופרקנו אותו לחלקים, אנשים, הוא עובד טוב יותר כחתיכה אחת!

שמעתי לפני שבוע את אחד הדברים המזוויעים ביותר שיצא לי לשמוע - נאס"א מוכרת דונמים מהירח.

אז נאס"א מותק, מי אמר שהירח שלך?! האא?! אז נחתתם שם ראשונים, סוו וואט?!

הירח שייך לכולם!! כולם!!! אף פעם לא קרה לכם שהייתם עצובים והסתכלתם על הירח, שהתעודדתם ממראהו?! הירח שייך לכולם!!! מה זה להסתכל על הירח ולחשוב שאנשים בטוחים שיש להם פיסה ממנו, ששייכת רק להם?! אני לא מעוצבנת על זה כי זה לא פרקטי, אלא להפך, אני מעוצבנת בגלל הסיבה הלא פרקטית.

מה יקרה לעולם שלנו?! העולם היקר שלנו?! יקר מכל כסף וזהב?! מה אנחנו עושים לו?!?!?!

בקיצור, אנשים, תתחילו להתאפס. ואם אתם לא מסוגלים לחסוך בעץ בכל השנה... טוב, לפחות טעו עץ פעם אחת בשנה... לפחות זה... תנו לעצים את הכבוד המגיע להם...

יצא לי פוסט עצבני-משהו...

חברות מאז שאני זוכרת את עצמי, ומשהו פתאום נהרס.

לא, זה לא קשר בריא כשאנחנו סובלות! ואל תגידי שאת לא סבלת בחצי שעה האחרונה! ואם לא סבלת, כמו שאת אומרת, אז הקשר שלנו באמת לא מאוזן! למה? כי אני עושה בשבילך הכל וגם את זה את לא נותנת לי לעשות כמו שצריך! אני יושבת ומכריחה את עצמי לכתוב סיפור מעפן בסגנון אנימה עם עלילה מעוותת שאת מרצה לי. וכשאני אומרת "לא, עמית, לא מתאים לי עכשיו" את מתלוננת שתמיד לא מתאים לי -

הא, כי אני גם אמורה לאהוב לעשות את זה כשאת לוחצת עליי כל הזמן! כאילו שאת היית אוהבת לעשות את ציורי האנימה האלה שלך אם מישהו היה יושב לידך עם סכין בגרון ומכריח אותך לצייר, וזה בערך מה שאת עושה לי! לא, את צודקת, אף פעם לא מתאים לי ואף פעם לא יהיה מתאים לי אם תמשיכי להתעצבן עליי ככה! מה כבר ביקשתי? קצת אמפתיה! שתפסיקי לצעוק עליי ולזלזל בי! לא, אני לא שק האיגרוף שלך! את לא צועקת? זה הקול שלך? אוהו, ועוד איך שאת צועקת! את לא נחמדה אליי ואת מתלוננת עליי כאילו אני נטל שאת צריכה לשאת בעל-כורחך! אני מנסה לקחת אותך לאיזה טיול, לדבר איתך, לנסות לתקן את הקשר - ובמקום לנסות להבין מה לא בסדר, את צועקת עליי ומתלוננת! אמרתי לך שאני לא אוהבת אנימה, אבל אי פעם זלזלתי בזה? למה את תמיד מזלזלת בכל מה שיש לי ובכל מה שאני אוהבת? את מזלזלת באנשים רגישים, באנשים שאכפת להם.

אני מרגישה כאילו אני עוזרת ועוזרת ותומכת ותומכת ולא מקבלת כלום חזרה מלבד צעקות, ויום אחד אני אתפגר! איך קשת מחזיקה? כל אבן תומכת ונתמכת באופן זהה! זו הדרך היחידה שהעולם שלנו יעבוד! אם אבן אחת תחליט שהיא רוצה לקבל הרבה תמיכה ולא לתמוך בחזרה, כל הקשת תיפול! תעזרו פחות? תיעזרו פחות! תפסיקי לדרוש ממני כל הזמן! אני עוזרת כל הזמן ולא מקבלת כמעט כלום בחזרה, ואני לא יכולה ככה יותר! אני תלויה על בלימה! כן, עמית, לא רק לך יש בעיות! לך ולבָּזוּ יש בעיות ואתן מתייחסות אליי לפעמים כאילו אני ילדה קטנה ועליזה עם קוקיות בלונדיניות! לא, עמית, עברתי טראומה ובדיוק על זה! את חושבת שכשזורקים עלייך אבנים כל הזמן זה לא משאיר איזו טראומה? את חושבת שעוברים מזה לסדר היום? כן, אני מפחדת, ואני מרגישה שכולם שונאים אותי, ואני אומרת לעצמי שזה לא נכון ויודעת שזה לא נכון, וממשיכה להרגיש שזה כן נכון! תפסיקי לזלזל בי ואני אוכל לקום על הרגליים! זה כמו... זה כאילו שהפילו מישהו, ובכל פעם שהוא ינסה לקום תבעטי בו בחזרה! כן, את חשובה לי! כן, אני יודעת שהשתנית, וזו לא סיבה ללעוג לי! אין לך שום סיבה שבעולם ללעוג ולזלזל ולצעוק עליי! אני אומרת לך שאת מוציאה עליי את כל העצבים שלך, ואת אומרת שאת מוציאה את כל העצבים שאני עושה לך! מה אני, ילדה קטנה וטיפשה שנדבקת אלייך ומכריחה אותך להיות איתה? זה שהשתנית זה לא סיבה להתייחס אליי ככה. בסך הכל ניסיתי לעזור לקשר שלנו! תמיד זה ככה, אחרי ריבים כולם שקועים במחשבות זעם אחד על השני. כשיצאתי אמרתי לך שתנסי לא להיות ככה, אמרתי לך שנכון, בזה ובזה טעיתי (וזו עדיין לא סיבה) ואת עדיין מתבצרת בעמדותייך ומסרבת להכיר בזה שהיחס שלך אליי לא הוגן! את מתייחסת אליי כמו משרתת שאת יכולה לצעוק עליה כמה שאת רוצה והיא תמשיך לעשות את מה שתבקשי.

אני, לוקחת אותך כמובן מאליו? את לוקחת אותי כמובן מאליו! טוב, זו אשמתי שהתעקשתי וחזרתי להיות חברה שלך אחרי שרבת איתי. אבל עכשיו אני מבינה שרבת איתי כל כך הרבה פעמים כי ידעת שאני אחזור אלייך. כי לקחת אותי כמובן מאליו. לא עוד! את רבה איתי, עכשיו אני יודעת, כדי להבהיר את עמדותייך בצורה הכי חדה שיש, ולחכות שאני אחזור. די! פעם הבאה תלמדי שאני לא סמרטוט שתתעללי בו כמה שבא לך והוא יחזור אלייך כנוע. נמאס לי! אני גם צריכה עזרה לקום! אני מקבלת עזרה מאנשים, אבל את דוחפת אותי בחזרה, ובגלל שאת כל כך חשובה לי הדחיפה הזאת שלך עולה על כל העזרה של האנשים האחרים! וכן, זו דחיפה חזקה, חזקה מאד! ולא, אין בה שום אינטרס נסתר למעני. לא, את חושבת רק על עצמך! די! גם לי מותר שיתייחסו אליי טוב, זכותי שלא תתייחסי אליי ככה! למה את לא מוכנה להקשיב?