הוולפייפר הזה גרם לי לחשוב מעט על מוות, על אנשים שמתו, ועל ההצגה שלו בספרי הארי פוטר (אל דאגה - ללא ספויילרים לספר השביעי עד לנקודה בה זה מצויין במפורש).

Not gone... Just beyond the veil

ההתייחסות לסיריוס בסוף גורעת מהיופי בעיני. לטובת אלו שלא בקיאים בסדרת הארי פוטר - סיריוס מת כתוצאה מנפילה מעבר לפרגוד שככל הנראה משמש מעבר בין עולם החיים לעולם המתים. המונח "מעבר לפרגוד" משמש כעת את חובבי הארי פוטר לציון דמויות שמתו. האמת היא שפרגוד הוא לא תרגום מדוייק, "וילון" נכון יותר, אבל זה נשמע רע ("סיריוס נרצח בברוטאליות על ידי וילון").

לא צריך להיות פוטריסטים חפרניים כמוני כדי להבין את גישתה של רולינג לעניין המוות. רולינג גורסת כי מוות הוא חלק מהחיים, דבר טבעי, שיש לקבלו ככזה. אין לגרום מוות לאחרים ויש להיאבק במקרה של סכנת חיים - אך מוות הוא דבר שקורה לכולם בסופו של דבר, טובים כרעים.

הוריו של הארי, סיריוס, דמבלדור ועוד רבים-רבים נמצאים מעבר לפרגוד. אבל הם עדיין קיימים; הם לא עוזבים אותנו לעולם. הופעתם של הוריו בספר הרביעי (כהדים) מסייעת להארי להתמודד ולהינצל. הפטרונוס של הארי - מגן כוח חיובי השומר על מזמנו מפני סוהרסנים, שהם התגלמות גשמית של דיכאון ולובש צורה ייחודית לכל קוסם או מכשפה - לובש את צורתו של אביו; וכמו שמיטיב לנסח זאת דמבלדור בספר השלישי: "You think the dead we have loved ever truly leave us? You think that we don't recall them more clearly than ever in times of of great trouble? Your father is alive in you, Harry, and shows himself most plainly when you have need of him. How else could you produce that particular patronus? Prongs rode again last night." (יש לי רק את הגרסה האנגלית של הספר הזה, מצטערת)

בעיני הקטע הזה הוא אחד מהקטעים המבטאים טוב מכל את רוח הסדרה. לא מדובר רק בסיפור על קוסם שמנפנף בשרביט וצריך להציל את העולם - מדובר בסיפור על ילד המתמודד עם יתמות ועם עול גדול, ולמרות שהוא גיבור - הוא מעל הכל ילד, וילד זקוק להוריו. במהלך כל אחד מהספרים אנחנו רואים התגשמויות של רגשות ודברים מטאפיזיים באופן גשמי - הפטרונוס, אושר; הסוהרסן, דיכאון; הבוגארט, פחד; ושלל דברים נוספים - ידוע כי אהבה חזקה לאדם עושה לו טוב, אבל בספרי הארי פוטר אנחנו רואים התגשמות מוחלטת של זה בהקרבתה של לילי, אמו של הארי, שהצילה אותו מהמוות בזכות הקרבתה. כאשר וולדמורט נכנס בהארי בספר החמישי, הוא לא יכול לשהות שם יותר כאשר לבו של הארי מתמלא ברגש מהמחשבה על כך שהוא עומד להתאחד עם סיריוס - וכאן אנו רואים ביטוי משכנע לכך שלאהבה כוח רב מן השנאה.

כך גם עם המוות. רבים אומרים שהאנשים שאהבו צופים בהם ומגינים עליהם; בסדרת הארי פוטר זה קורה שוב ושוב. בספר הראשון, אהבתו של הארי להוריו היא שמאפשרת לו לראות בראי של ינפתא את מקום מחבואה של אבן החכמים ולא להתפתות על ידי וולדמורט; בספר השלישי הארי מזמן פטרונוס הלובש צורת אייל, כלומר אביו, ומגן עליו מפני הדיכאון והחשכה של הסוהרסנים; בספר הרביעי חזרת הד שלהם באמצעות הפריורי אינקאנטאנטם (תופעת הפיכת כשפים) מאפשרת להארי להימלט ממש מבין ציפורניו של וולדמורט; אלו הדוגמאות הברורות והחזקות, אך אם תסתכלו היטב תראו בכל אחד מן הספרים ביטויים ללבטים שאחזו בהארי ונגעו בהוריו, והמחשבה עליהם או אינטואיציה טובה היא שאיפשרה לו לבחור נכון. אם תסתכלו תראו שלהארי יש אינטואיציה יוצאת מן הכלל. חלק מזה קשור אליו, אבל חלק מזה קשור לדעתי גם להוריו, שמכוונים אותו - לא מלמעלה, לא מגן עדן - זה לא קשור לאמונה דתית. הם מכוונים אותו בתוכו, כי הם חיים בתוכו.

הזכרונות של המתים ומי שהיו ממשיכים לחיות בנו ולפעם בנו. מי שמת, לא נעלם - הוא רק מעבר לפרגוד.

מכאן והלאה הפוסט כולל ספויילרים חזקים לספר השביעי. ראו הוזהרתם. כדי לקרוא אותם סמנו את הקטע - הם מולבנים.

הספר השביעי הוא הדוגמה הכי טובה ליחס למוות. "אבן ההחייאה" לא תחזיר באמת, בשר ודם, את מי שמת; כי מי שמת הוא מת. אבל זה לא הופך אותו לא-קיים עוד - מוות הוא לא כמו Shift-Delete במחשב. הם עדיין קיימים, בתוך הארי. אוליבנדר יצרן השרביטים מסביר להארי כי קוסם יכול לנתב את כוחו דרך כל דבר; האנשים שהארי אהב התקיימו בו, אך האבן איפשרה להם ללבוש צורה - שימו לב כי דמויותיהם נעלמות כשהארי שומט את האבן, אך רק דמויותיהם נעלמות; הם לא מתים שנית, הם עדיין קיימים, בדיוק באותו האופן.

אדון המוות הוא לא וולדמורט, הוא לא מי שייצר כמות גדולה של הורקרוקסים; לא מי שיגבור על המוות. אדון המוות הוא הארי, כי הארי קיבל את המוות כחלק מהחיים. מוות הוא גורלו של כל יצור חי, גם וולדמורט - הנסיון לגבור על המוות מועד לכישלון והוא שיביא את המוות מהר יותר. שימו לב לכך שוולדמורט מת בגיל 71 - זהו גיל מבוגר למוגלגים, אך עדיין לא גיל שבו מתים. וקוסמים חיים יותר ממוגלגים (נאמר ע"י רולינג בראיון). לו וולדמורט לא היה מתעקש למתוח את חייו מעבר ומעבר לנורמלי, היה חי חיים ארוכים ממה שחי בפועל. לדעתי דבר יפה היו לו וולדמורט היה חוטף את אבן החכמים מניקולס פלאמל, חוזר באמצעותה והורג אותו - זה היה מדגיש את העניין. נסיון להמנע ממשהו מביא אותו - כפי שמדגימים סיפורים שונים על נבואות, בכללן ה-נבואה של הארי פוטר, הסיפור על אדיפוס, אגדת הארגז המעופף ועוד.

דמויות הוריו, סיריוס ורמוס הן שמאפשרות להארי לצעוד אל גורלו. שוב ושוב לאורך הסדרה המחשבות עליהם והקיום שלהם בו מציל אותו.

ועכשיו לנושא קצת אחר בעניין הארי פוטר: אם אני כבר מדברת על הספר השביעי, אני חייבת לומר שהאהבה של לילי וסוורוס היתה בעיני סיפור האהבה היפה ביותר בסדרה, אולי היפה ביותר שקראתי. למרות שה"מוות" של הארי גרם לי להתנהג כממטרה אנושית, אני חושבת שבדיעבד מה שטלטל אותי יותר מכל הוא חייו - ומותו - של סוורוס סנייפ.

שיטוטי באתרה הרשמי של רולינג הובילו אותי לקטע קצר שכתבה, תחת הכותרת "לבנות בלבד, כנראה..." , לא קשור דווקא להארי פוטר; קטע שגרם להערכתי אליה אף לגבור (היא סופרת מוכשרת, אידאליסטית, מעבירה באמצעות ספריה מסרים נכונים מאד שמהווים השפעה על שלושת-רבעי מהעולם המערבי, ועד כמה שהבנתי היא גם אשה נחמדה מאד, מצחיקה וחכמה). כשקראתי אותו ידעתי: אני הולכת לתרגם את זה.

אז הנה התרגום, מלווה בקישור למקור. מלבד שני שמות קצרים בסוף אין לקטע כל קשר להארי פוטר ואני ממליצה לכולם לקרוא אותו, בלי קשר למידת העניין בספריה של רולינג.

אשמח לקבל גם פידבקים על התרגום, היות וזה התרגום הראשון שלי, שמביא לי גאווה גדולה. הוא לא איכותי מאד, היות ונעזרתי במילונים, אבל הוא מספיק למי שמעוניין להבין את הקטע ואין לו סבלנות לקרוא באנגלית.

" להיות רזה. אולי לא נושא שציפיתם לראות באתר הזה, אבל הפעם האחרונה שהייתי בלונדון גרמה לי לחשוב...

זה התחיל במכונית בדרך לאולפני הקולנוע לִיבֵסְדֵם. ביליתי חלק מהדרך בקריאת מגזין הכולל תמונות מבריקות של אשה צעירה, שהיא או חולה מאד, או סובלת מהפרעת אכילה (שזה, כמובן, אותו הדבר); בכל מקרה, אין הסבר אחר למבנה הגוף שלה. היא וודאי יכולה לדבר רבות על אכילה, להיות עסוקה מאד ולהוות דוגמה חיה לחילוף החומרים המהיר בעולם עד שלשונה תנשור (הידד! ירדו עוד כמה קילוגרמים!), אבל בטנה השקועה, צלעותיה הבולטות וזרועות המקלון שלה מספרים סיפור שונה.

הנערה הזאת זקוקה לעזרה, אבל העולם כמו שהוא, מדביק את תמונתה על שער המגזין במקום זאת. הדבר חלף בראשי בזמן שקראתי את הראיון, ואז השלכתי את הדבר הנורא הצדה.

אבל הכו אותי אם הנושא של בנות ורזון לא הופיע שוב מעט לאחר שעזבתי את המכונית. דיברתי עם אחד השחקנים והגענו, איכשהו, לנושא של נערה אחת שהוא מכיר (לא מישהי מהצילומים – מישהי מחייו הפרטיים) שכונתה 'שמנה' בידי חברי כתה מקסימים. (האם יתכן שהם קינאו על שהיא מכירה את הבחור המדובר? ברור שלא!)

"אבל," אמר הבחור בבלבול כנה, "היא בכלל לא שמנה".

" 'שמנה' זה העלבון הראשון שנערה זורקת על אחרת כשהיא רוצה להעליב אותה," אמרתי; זכרתי את זה קורה כאשר למדתי בבית הספר, וכאשר הייתי עדה לכך כשלימדתי נערים. למרות זאת ראיתי שבשבילו, בחור מיושב בדעתו, זה היה ביזארי לחלוטין, כמו לצעוק "'סתום!" על סטיבן הוקינג.

מבוכתו על המציאות בה הנשים חיות הזכירה לי כמה מוזר וחולני העלבון "שמן".

כלומר, "שמן" זה באמת הדבר הגרוע ביותר שאדם יכול להיות? "שמן" גרוע יותר מ'נוקמני', 'קנאי', 'שטחי', 'גאוותן', 'משעמם' או 'אכזר'? לא בעיני; אבל עדיין, אולי תוכיחו אותי על דבריי, מה אני יודעת על הלחץ להיות רזה? אני לא נשפטת על פי מראי, אני סופרת ומרוויחה למחייתי על ידי שימוש במוחי...

הלכתי באותו הערב למשרדי פרס הספר הבריטי באותו ערב. לאחר טקס הענקת הפרס נתקלתי באשה שלא פגשתי כמעט שלוש שנים. הדבר הראשון שהיא אמרה לי? "רזית מאז הפעם האחרונה שנפגשנו!"

"טוב," אמרתי, מעט מבולבלת, "בפעם האחרונה שנפגשנו בדיוק נולד לי תינוק."

מה שבאמת רציתי לומר היה "נולד לי ילד שלישי ופרסמתי את הספר השישי שלי מאז הפעם האחרונה שהתראינו, האין הדברים האלה חשובים ומעניינים יותר מאשר המשקל שלי?" אבל לא – משקלי קטן! עזבו את הילד והספר: סוף-סוף סיבה למסיבה!

אז הנושא של משקל וגודל הכביד עליי (חה, חה) כשטסתי לאדינבורג למחרת. שם באוויר פתחתי מגזין והבחנתי מיד בכתבה על כוכבת הפופ פינק.

הסינגל האחרון שלה, "ילדות טיפשות" [Stupid Girls] היה האנטידוט לכל מה שחשבתי על נשים ורזון. "ילדות טיפשות" היה סאטירה על קיסמי השיניים המוגשים לבנות בתפקיד דוגמנית: הסלבריטאיות שהישגן הגדול ביותר הוא לק בלתי שביר לציפורניים, שנראה ששאיפתן הגדולה ביותר היא להצטלם בתלבושות שונות תשע פעמים ביום, שנראה שתפקידן בעולם מסתכם בתמיכת מכירות תיקי יד וכלבים בגודל חולדה במחירים מופקעים.

אולי זה נראה מצחיק, או טריוויאלי, אבל זה ממש לא. זה מה שבנות רוצות להיות, מה שאמרו להן להיות, ואיך שהן מרגישות לגבי עצמן. יש לי שתי בנות שיאלצו לעשות את דרכן דרך העולם הנגוע באובססיית-הרזון הזאת, וזה מדאיג אותי, כי אני לא רוצה אותן מרוקנות-ראשים, מתעסקות בעצמן, שיבוטים צמוקים; אני מעדיפה שיהיו עצמאיות, מעניינות, אידאליסטיות, טובות, דוגמטיות, מקוריות, מצחיקות – אלפי דברים, לפני "רזות". ובכנות, אני מעדיפה שלא יתנו משב צ'יוואווה מצחין אם לאשה לצדן יש ברכיים עבות יותר משלהן. שבנותיי יהיו הרמיוני, לא פנסי פרקינסון. שבנותיי לעולם לא יהיו ילדות טיפשות. הנאום נגמר. "

האם באמת יש מה להוסיף על כך?

אוה, אלוהים. זה באמת ובתמים הכריכות של הספר השביעי. לא כתבתי פוסט על תאריך היציאה ועל השם, אז עכשיו אני אעשה פוסט מרוכז.

פוסט הארי פוטר מגניב.

כפי שאתם, קוראי בלוגי הנאמנים (וכשפתחתי אותו לא חלמתי שיהיו לי כאלה), וודאי יודעים - יש לי בעיית התמכרות חמורה מאד. לא לסמים, לא לעישון, לא לשתיה (למרות שזה בכלל לא רע) - אלא להארי פוטר.

מאז ומתמיד הייתי חובבת קריאה. טוב, לא לגמרי. בכתה א' הייתי קצת בפיגור אחרי הכתה בעניין הכתיבה והקריאה. אבל בכתה ב' פתאום הרבצתי זינוק ועקפתי רבים מהכתה (וזה ממש לא בקטע של להשוויץ). בכתה ג' כבר קראתי ספרי בלשים המיועדים לכתות ד'-ה', כשכל הכתה שלי קראה 'מנהרת הזמן' או מטה.

 בחופש הגדול לפני כתה ג' בנו לנו מבנה בית ספר חדש, עם ספרייה חדשה. ואני החלטתי לי שעם תחילת הלימודים אסור לספריה ואשאיל את 'הארי פוטר ואבן החכמים', הרי לא יתכן שתהיה מהומה כה רבה על ספר, בלי שיש מאחוריו משהו.

חשוב לציין שבאותה תקופה הייתי קוראת בהפסקות. הייתי החנונית הכתתית. כשכולם שיחקו בחוץ, אני ישבתי עם האף בספר.

יצאתי באחד הימים לספריה (כמו תמיד), אבל במקום לעיין במדף ספרות הבלשים שהפך לבית השני שלי, פניתי למדף ה-ר' והרמתי ספר די דק (אם כי אז הוא נראה לי עבה עד מאד) עם ציור של איזה ילד רוכב על מטאטא ווילונות מוזרים. קראתי את התקציר, נשמע לי די אידיוטי אבל לקחתי למרות זאת.

וזהו. לא ידעתי שהמעשה הזה גזר את גורלי לעתיד פוטריסטי מלא בקדרות, נחשים, שרביטים, דרקונים, היפוגריפים, מטאטאים, צלקות וקוסמי אופל.

לקח את הספר תחת בית-שחיי לכתה, התיישבתי והתחלתי לקרוא. קראתי עמוד אחד, ואז סגרתי את הספר, ולראשונה בתולדות כתה ג' הצטרפתי לילדים המשחקים בחוץ. הספר שעמם אותי. לא החזרתי לספריה (ואני כה מודה על כך היום), אלא הכנסתי לתיק.

חזרתי הביתה, פתחתי את התיק, הוצאתי את הספר והתחלתי לקרוא.

והמשכתי לקרוא.

והמשכתי לקרוא.

והמשכתי לקרוא.

והמשכתי לקרוא.

ובלעתי ארוחת צהריים.

והמשכתי לקרוא.

והמשכתי לקרוא.

והמשכתי לקרוא.

והמשכתי לקרוא.

והמשכתי לקרוא.

והמשכתי לקרוא.

והמשכתי לקרוא.

והלכתי לשירותים.

והמשכתי לקרוא.

והמשכתי לקרוא.

והמשכתי לקרוא.

והמשכתי לקרוא.

והמשכתי לקרוא.

ובעלתי ארוחת ערב.

והמשכתי לקרוא.

והמשכתי לקרוא.

וסיימתי.

נשביתי בקסם של רולינג, בדמות המיוחדת והעמוקה הזו שהיא בנתה. בעולם המיוחד והעשיר הזה. ואם לא הבנתם, סיימתי את הספר הראשון של הארי פוטר ביום אחד, ובשביל ילדה בכתה ג' זה הישג ענק.

אחר המשכתי לקחת את שאר הספרים, את הרביעי כבר קניתי, בכתה ה' יצא הספר החמישי, שנה שעברה יצא הספר השישי, ובחופש הגדול יצא הספר השביעי, אותו אני מתכננת לקרוא באנגלית. (אם שמתם לב, הוספתי מונה זמן בצד שמאל של הבלוג לפני שבועיים-שלושה.)

החיים שלי עשויים 70% הארי פוטר כבר כל כך הרבה שנים (יחסית לגילי המופלג, כמובן) וזה לא שאחרי צאת הספר השביעי אמצא אובססיה חדשה, אבל בכל זאת... אין עוד מתח, ציפייה מה עוד יקרה...

והודעה לכל אלו שחושבים שזה ספר רדוד: שטויות. יש בו הרבה מאד עומק ומסרים חברתיים. הדמויות מאד מורכבות, העולם עשיר, וזה לא ספר שטותי בכלל.

כמו שאתם יודעים, יש שלוש גרסאות: אמריקאית, בריטית לילדים ובריטית למבוגרים. מבחינת תוכן הן זהות (מלבד האמריקאית, שלפעמים מלים בה מתחלפות, כמו אגוז מלך שהפך לקלמנטינה), אבל הכריכות שונות.

בריטית למבוגרים.

מבוגרים.

את הארי פוטר אפשר לקרוא בשתי רמות. רמת הנאה מהעלילה נטו, ורמת חיפוש ומחקר - "פוטריזם". אני פוטריסטית, וניתן למצוא פוטריסטים רבים באתר הארי פוטר לבוגרים (אומר לכם משהו, אנשי "זה ספר ילדים" שכמותכם?).

אני לא יכולה לתאר את מה שהארי פוטר עושה לי. כשאני מרגישה רע, פתאום זוחל לי לראש משפט מהארי פוטר, ואני מרגישה טוב יותר, מרגישה שהגעתי למים שאני יכולה לשחות בהם.

לא הסרטים, כמובן. הם לוקחים את הקליפה של "ילד קוסם שיואווו אני מתרגשת!!!!!!!!!!!11" ונוטשים את העומק לאנחות.

וחוץ מזה השחקנים גרועים.

אז זהו. נותרו רק עוד כמה חודשים. בינתיים ניתן להפוך ולהפוך בשם - Deathly Hallows (ההורקרוקסים?) - ועכשיו גם בכריכות.

אוי אלוהים.

אזהרה - מכאן הפוסט עמוס במושגים מדעיים [פוטרסיטיים], בורים אשר לא קראו את התנ"ך 2 מוזמנים לדלג.

כריכה בריטית לילדים

כריכה בריטית למבוגרים

ציור הכריכה האמריקאית

הכריכה הבריטית למבוגרים לא מחדשת כלום. המשׂכית [הקמע] של סלית'רין, כלומר של וולדמורט.

לעומת זאת, בכריכה הבריטית לילדים נראה משהו המזכיר את גרינגוטס. האם וולדי יחביא שם את אחד ההורקרוקסים? הו לא, לא יתכן, פירוש הדבר שהוא מסתמך על הגובלינים והוא שונא את זה... ומה הקטע של הגלימות המשונות של רון והרמיוני? האם אלו גלימות טקס? האם הם ישארו בהוגוורטס והארי לא, האם הגלימות נשארו מטקס סיום הלימודים?

האייל מסמן לנו שיהיו סוהרסנים, לא שחשבנו אחרת... נראה שוב את הוגוורטס, תודה לאל... הירח המלא גם הוא אומר משהו... הערבה המפליקה נראית גם היא, ועולה עשן - האם היער נשרף? האם תהיה סצנה ביער?

מה פירוש הכדור עם הנחש? נגיני? כדור בדולח? נבואה?

על הגב של הארי יש גמדון בית האוחז בחרב. דובי או קריצ'ר?

הכריכה האמריקאית: השמים מצביעים על כך שזוהי שעת הדמדומים (או שיש הרבה אש?)... מאחורי וולדי והארי נראים צללים, מצבות או אוכלי מוות צופים? האם ההריסות מלפנים הן הריסות בית ההורים של הארי? האם הקרב הסופי יתרחש במכתש גודריק?

מה העניין עם הקולוסיאום? האימפריה הרומית חזרה? והוילונות - גם בספר הראשון היו וילונות לא מוסברים, האם פירוש הדבר הוא שההצגה נגמרה? (לאא!!)

האם זהו הפרגוד בכלל? די הגיוני שנחזור לבקר אותו.

מה הארי עונד? האם זוהי המַשְׂכּית? הורקרוקס אחר?

והשאלה הכי בוערת: על מה הם מסתכלים? מה הם מחפשים? למה אין להם שרביטים? האם צד שלישי התערב וניטרל אותם מנשק?

יש לכם רעיונות נוספים?

הכריכות רק פותחות שאלות חדשות, ואני כל כך לחוצה ומתרגשת. ארורים יהיו! כל פעם מוציאים פרט מידע חדש, משמרים את העניין ומגבירים את המתח שלנו. איך אני ארדם בלילה?