בלוג, מה כבר יכול להיות?

אני לא מאמינה שאני מעדכנת את הבלוג הזה

הוא לא עודכן ע"י כבר כמעט שנה...

אבל אני לא יכולה עוד לשתוק.

המדינה שלי מותקפת עכשיו לא רק מדרום (שאני בטווח הטילים, אני גרה בישוב בסמוך לבאר שבע)

עכשיו טווח הטילים נוחת גם בצפון, בנהריה.

זה זיעזע אותי לשמוע על זה, אפילו שאני מנסה להיות חזקה בקשר לכל מה שקורה זה שובר אותי...

הכי שובר אותי זה החיילים שנלחמים בעזה, שנהרגים לנו עוד ועוד חיילים שלנו, כל חייל אני בוכה כאילו הוא אחי או חבר או בני. זה קשה.

אתם יודעים משו?

זאת הפעם ראשונה שאני מרגישה מלחמה.

את מלחמת לבנון השנייה לעולם לא הרגשתי, כי לא הייתה קרובה אלי...

היום שזה כאן שזה נופל לידי שכל פעם שיש אזעקה כולנו בורחים במהירות אל המקלטים כדי למצוא לעצמנו מחסה כדי להגן על החיים שלנו ועל המשפחה שלנו,

שמודיעים בחדשות על כל מה שקורה זה כבר לא יכול להיות מובן מאליו.

זה כאן זה קורה ואני מרגישה את זה.

אבל אין כל כך ברירה, צריך להיות חזקים, כי זאת מלחמה. כי ככה זה מלחמה.

אפילו שזה כואב לומר את זה אין ברירה, אנחנו מדינה ובכלל עם שספג כל כך הרבה סבל מכל העולם, כל הזמן.

אכשהו אנחנו מרגיזים אנשים אנחנו עם שהעולם אוהב לשנוא.

ומי שעדיין לא ראה כנסו לזה http://il.youtube.com/watch?v=UY3QpWvYzLw

זהו מכתב לעולם...שכדאי ומומלץ מאוד לראות ולהפיץ לכולם!!

בכל מקרה, אחרי שראיתי את הסרטון הזה התחלתי לדפדף בתגובות והגעתי אכשהו לסרטון אחר שהעלו אותו במטרה ללעוג לישראל

עברתי בתגובות גם שם והיו שם תגובות שהיתי חייבת להגיב...

וזה אחד מהם:

מה שאני רשמתי זה את זה: