כי זאת המילה הכי יפה שנולדה בשפה העברית.

כי זו התחושה הכי נוראית והכי מדהימה.

כי היא מלווה אותי כבר חמש שנים

והיא ה"אני" שאני מסרבת להכיר בקיומו.

שצריך להרגיש נאהב, שזקוק לחיבוק

שמרשה לעצמו לבכות ולא להרגיש רע עם זה.

ואני כבר שעתיים מול המסך הלבן, מנסה לבנות תילי תילים של מילים

על ערגה וערבה ופיניקס ואיך כל אחת מהן היא דמות בתוכי

ולנסות לכתוב את זה מבלי שתחשבו שאני סובלת מפיצול אישיות

ופעמיים כתבתי נורא יפה, ופעמיים נכבה המחשב ברגע האמת

ולא, לא שמרתי את הקטעים.

כנראה שכך זה צריך להיות.

מותר לערוג למישהו, מותר לבכות, מותר לכאוב

אבל צריך לדעת מתי להרפות

וצריך לדעת מתי לוותר.

ואני לא יודעת מתי מגיע הזמן הנכון להרפות ולוותר

ואת השיעור הזה אני פשוט לא מצליחה ללמוד.

ואני רק בהתחלה, צועדת צעדי תינוק ראשונים בעולם הביחד

שלא מורכב מפנטזיות, מחלומות שלא ניתנים להגשמה וניזונות מתקוות.

וזו דרך לא פשוטה

אבל אני הכי מתגעגעת לערגה.

שתרגיש קצת משהו אמיתי

כי אם למישהו מגיע - זה לה.