בצורת החו"ל שלי נמשכה 10 שנים וחודשיים. וגם אז זה היה המסע לפולין. לא חשתי צורך עז לטוס לחו"ל - גם כי אני אוהב את הארץ וגם כי אני בטטת כורסא שמנה ומעצבנת. המבול ששבר את הבצורת הגיע דווקא מכיוון לא צפוי - נסעתי השבוע לסקר דרישות עם חברה בארה"ב במסגרת התפקיד. אני אנסה ללכוד את התחושות למרות שכנראה שייקח קצת יותר זמן עד שחלק מהן ישקעו.
כמובן שאני צריך לפתוח בסיפור מצחיק ומעצבן על כך שידעתי שהנסיעה הזו צריכה לקרות ופשוט נדחית כבר מאז אפריל שנה שעברה ופשוט לא עשיתי איתה כלום. לפני כחודשיים מי שמוביל את הפרויקט ואת הנסיעה התקשר ואמר שסוף סוף יצאה ההזמנה והוא בטוח שכבר התארגנתי על הויזה והדרכון מזמן ובפועל אפילו הדרכון שלי היה מגיל 16 ולא בתוקף מאז 2008. זה לקח מירוץ קצר לחדש את הדרכון ולהמציא פרטים לויזה - אבל באורח פלא כשבוע וחצי לפני הנסיעה עצמה אחראית הנסיעות שלחה לי מייל שאומר לי לבוא לקחת אותה.
היו לנו כמה פגישות עם עצמינו כדי להתכונן ועם שני הרע"נים שלנו בנפרד כדי שהם יוכלו לוודא שאנחנו מוכנים לטיסה הזו. בפועל השורה התחתונה בהכנות הייתה - תזרום ותנסה להנות! למרות שזה 4 ימים שאתה נוסע בשבילם יומיים...
ואכן כמו כל דבר משמעותי שקורה לנו, לא קלטתי שאני טס עד יום שבת אחה"צ שבו עזבתי את זילפה האומללה בבית עם המזוודה אחרי צרור נישוקים וחיבוקים לעבר הבית של ההורים. בחרתי להקטין ראש בצורה קיצונית לגבי הנסיעה הזו - לא ארגנתי כלום! ארזתי מזוודה ושם נגמר מבחינתי הסיפור. עומר שהקפיץ אותי לשדה התעופה והיה מאוד מלודרמטי לגבי זה. כמובן שבדיעבד ללא צורך - תכננתי לרכב על ה-WiFi שאני אמצא שם, להשתמש בדולרים שקיבלנו לבזבוזים ושלחבר'ה שנסעו איתי יהיו אוטו ותוכניות. כמובן שצדקתי!! זה אני אחרי הכל... עד כדי ה-WiFi שרצו אקטרה כסף ברוב המקומות. בפעם הבאה אני אהיה יותר רציני בהקשר הזה כי בכל זאת נשארתי מנותק במהלך כל הימים עד שחזרנו למלון ול-WiFi שלו.
המראנו במוצ"ש על מטוס של יונייטד אחרי סיבוב בדיוטי פרי שבו כל מה שקניתי הסתכם בממיר שקעים. הנחתי שהמחירים בארה"ב לוקחים בזחילה את הדיוטי פרי של ישראל. וגם לא חסר לי אלכוהול בבית.
במטוס ישבתי לצד ישראלי שמנמן ואשת הוראה אמריקאית יהודיה. הכיסאות במטוסים האלה מכאיבים את התחת בצורה בלתי נסבלת ואני בטוח אדאג לעצמי בטיסה הבאה. היה בלתי אפשרי לישון בטיסה הזו, גם כי התחת כואב, גם כי הצוואר כואב וגם כי הרגליים כואבות, אבל אולי זה בגלל שהדרעק שישב לפניי פשוט לקח את הכיסא קילומטר אחורה. הסרטים לבחירה היו סבבה. האוכל היה זיפת. נחתנו בניוארק ב-4 בבוקר, שעון ארה"ב, אחרי שינה לא שינה ואחד מאיתנו מסתבר איבד את המזוודה ולכן הג'ט לג שלי מזכיר מאוד את התורנויות בבסיס. משם טסנו לנורפולק במטוס פצפון עם נוף מהפנט לכל הדרך וזכיתי לראות את שדה התעופה היחיד שראיתי שפשוט יושב בתןך יער. איך זה עובד?!?? אבל זה פשוט מקסים.
נחתנו ביום ראשון ככה שהחברה לא עובדת ביום הזה ובחרנו לפתוח את הטיול בוויליאמסבורג, אחד מתוך מאות מתחמי קניות במדינה הפצפונת. אני לא בטוח אם נורפולק מגדירה את כל וירג'יניה, אבל הכל ירוק ועצים ודשא ואגמים ובאמת באמת מקסים וחמוד שם. נמרחתי על החלון של האוטו כל הנסיעה עם פה פעור (אז אולי אני כן צריך לנסוע יותר לחו"ל??). בעיר הזו עיקר הנדל"ן מבוזבז על.... מגרשי חניה. עשרות אלפי דונמים של מגרשי חניה. ואין בנייה לגובה! כל הבתים בודדים, מעץ או מלבנים אדומות, עם 2 קומות לכל היותר. חוץ מבתי המלון אולי. זה כאילו עשו שם הכנה למיליוני אנשים שירצו לגור והמיליונים פשוט... לא באו. ייאמר לזכותם שביום הראשון החנויות היו עמוסות עם מבצעים מטורפים, וכמובן שהמחירים הם מחירים ללא ייבוא וללא מס ישראלי עצבני. באמצע השבוע היה ריק יותר (אפילו בסופרים!!). קניתי חגורה ומכנסיים כי הגעתי למסקנה שחסרים לי (ובכל זאת התבקשנו להתלבש אלגנט), וגם סנדלים של טימברלנד. כל זה בפחות מ-80$. מצחיק! הבאתי גם פופקורן גורמה בטעמים כי הוא היה מתוק בקטע מפגר. זה מוביל אותי לדבר על האוכל.
האוכל
התרבות האמריקנית עשתה דברים למה שאנחנו תופשים בתור אוכל. חוץ מזה שאחוז השמנים באמריקה היה הזוי (אני מעריך שלפחות 50-60% מהאנשים), גם האוכל מסביר את התופעה. המנות גדולות, השתייה לא מוגבלת וכמות הג'אנק פוד פשוט הזוייה. אבל מכל הדברים שנראו לי הזויים - בסאבווי ובעוד כמה מקומות מסתבר שהאמריקנים פשוט ויתרו על צ'יפס. צ'יפס!! הם מוכרים תפוצ'יפס ודוריטוס במקום.
WTF?!??! זה כמו למכור במקום פיצה... פיצו מקפיצו!!!
הנקודה אולי הרגישה ביותר היא שירקות הם כל כך קשים להשגה שם. בסופר ישראלי כ-1/3 מהסופר הוא ירקות ופירות. בסופר האמריקאי זה נדמה שזו פינה חשוכה ואפלה שאף אחד לא רוצה איתה שום קשר. ובצדק. המלפפונים בטעם של דיקט והמלונים בטעם של מלפפונים. מזל שיש אננס (2.5$ לליברה?? איפה הם ואיפה אנחנו). ואכן יצא שאכלנו המון תותים ואננסים. ודגני בוקר עם המוןןןןן סוכר. ואולי פנקייקים לארוחת בוקר עם המון סוכר. בערב שהלכנו עם החברה למסעדה אכלתי שניצל עם סירופ מייפל וופל בלגי כתוספת (וזה אחרי שביקשתי להוריד את הבייקון ג'לי). זה עובד!! אבל הסיכוי שאני אעשה את זה שוב בבית לא גבוה. גם ארוחות הצהריים היו מורכבות מג'אנק פוד, סאבווייז, לזניות וכמובן שכל סנדוויץ' עם קצת בשר צריך להוסיף גבינה בשביל הטעם (וחשוב שזו תהיה צ'דר). אז לבחור הדתי שנסע איתנו היה קצת קשה - בעיקר כי הוא איבד את המזוודה שלו. אבל היי! אחד האנשים מהחברה ממש חקר את נושא הכשרות לעומק ואפילו התלהב לרוץ לקנות עבורינו שווארמות. השווארמה לא הייתה מחזיקה יום בארץ, אבל כנראה שזה מספיק.
עוד דבר שהצחיק אותנו היה מבחר הבירות. בארץ יש את גולדסטאר ומכבי ועוד "בירות בוטיק" למיניהן. בארה"ב יש את באדווייזר ואת סמואל אדמס ומהשלב הזה הם הפכו לציניים ממש בשמות הבירות שהם בחרו. לקרוא לבירה Bare Ass Blonde ולהגיד למלצר "I'd like to order a bare ass" היה מצחיק. והייתה להם עוד אחת עם תמונה של קוף נלחם שהייתה 8% והייתה ממסטלת משהו. הברחתי קצת בירה עם סמל של גולגולת שבושלה בחבית של טקילה הבייתה. נראה אם רן יאהב אותה.
האמריקאי
איך שעברנו את ביקורת הדרכונים נופלת עליי בלונדינית אחת ומתחילה לספר לי סיפור מרגש על הבת שלה שהלכה לאיבוד איפשהו בלא-זוכר-איפה-צפונה-מניו יורק-8-שעות-נסיעה ושהיא בעצם חודש שישי להריון והיא לא יכלה לטוס, והשוטרים אמרו לה לדבר עם מישהו שנראה לה אמין ואיך נאמר - נבחרתי. נאלצתי לספר לה שאלו הדקות הראשונות שלי בארה"ב ושאני בכלל טס דרומה. אבל קיבלתי את המחמאה! משם בערך בכל חנות שביקרתי הציעו לי כרטיס מועדון/חבר/שקר כלשהו וזה חינם ואפילו לא צריך כרטיס בשביל זה! אז עניתי ב"למה? כרטיס זה דווקא אחלה מזכרת" כדי להסביר לפרצופים המבולבלים שאני בכלל לא מארה"ב ואז הם התקפלו... אבל זו פלאברה נהדרת שהם היו בטוחים ב-100% שאני אמריקני לכל דבר. בחברה מאוד התלהבו מזה ודרכו קצת על הבדיחה הזו.
החברה
החברה חברה ותיקה שהחליפה מקומות ובעלים כמה פעמים. מנהל החברה נראה מטורלל בקטע מפחיד. הפרויקט שהחברה עושה עבורינו מסובך בקטע מפחיד. אבל הם חברה קטנה שרצים ביחד כבר 20 שנה ויותר ולכן הדינמיקה טובה והם מכפכפים אחד את השני בכל הזדמנות. היה כיף לעבוד איתם וגם נשמע שכיף להם. בדומה למבנה הארגוני אצלנו, היה מהנדס זועף שהתמקח על כל מילה ואמר שהפרויקט בלתי אפשרי בלו"ז שנקבע, היה מנהל QA יבש במיוחד, היה איש אינטגרציה ציורי במיוחד ושני תוכניתנים ראשיים (ויחידים, מסתבר) שבקיאים בכל שורה שהם כתבו ורק מתים לזרוק קצת קוד ישן לפח. היה כיף איתם! כמו שכתבתי קודם הם לקחו אותנו לארוחת ערב ובירה באחד הימים.
הסיום
ההרפתקה הזו הסתיימה באותה פתאומיות שהיא התחילה. פשוט קמנו בוקר אחד, הזדכינו על המלון, נתנו עוד יום עבודה עד שהצלחנו להוציא משם את עצמינו כי עוד שעה וחצי הטיסה, ופשוט זרמנו משם על הטיסה חזרה, שהייתה זהה לטיסה הקודמת. קניתי בורבון בדיוטי פרי בניוארק כי חסר לי אלכוהול בבית. ומהרגע שלמעשה הבענו כוונה לחזור לישראל הדברים הסתבכו - בידוק מיוחד בשער שלנו, ביקורת דרכונים בטלנית במיוחד בחזור, אבל הנה אני עכשיו על רכבת כבר בדרך חזרה מהשבוע היחיד בשירות שלי שזכיתי לחשוב רק על פרויקט אחד ולא עשרה כמו בדרך כלל.
חששתי מאוד מהטיול הזה בעיקר בגלל שהוא נורא קצר ושזה מזכיר לי דיון בקריה - המון נסיעה בשביל זיון שכל. אבל עופר יישאר עופר וגם את זה אני אנצור כחווייה ובסופו של דבר גם הצלחתי להנות.
לא כתבתי פה המון זמן. קרו קצת דברים...
התחלתי את הסמסטר האחרון שלי בטכניון עם שני סמינרים וקורס עם אורנית. אני פשוט סופר את הדקות.
קניתי לפטופ חדש במקום ההוא שנגנב. התפשרתי על כרטיס מסך ומעבד בשביל SSD ומחיר. סה"כ התוצאה לא רעה (Lenovo Ideapad 500S)
חרחרתי קצת מלחמה בבסיס כשאמרתי לרע"ן הנכנס שלי שאני מתנגד למעבר הענף הצפוי שלנו ורוצה להישאר בענף. המפקד היקה שלי (שהחליף את הקודמת - גם על זה לא סיפרתי) זעם עליי מאוד על האמירה הזו. מזל שהבאתי פופקורן כדי לראות אותם רבים!
עומר לקח אותי לקיר טיפוס לראשונה בחיי בפסח. קשה לכבד את הדבר הזה בלי לנסות אותו. זה ממש קשה ומאמץ! וגם קצת מפחיד. אבל בהחלט יהיה סיבוב שני מתישהו.
אה! ואני ואורנית מתכננים ארה"ב משלנו בקיץ, עם חודש של ניו-יורק, סינסינטי, קרוז לבהאמאס וסיוורלד באורלנדו. יהיה מצחיק! מזל שיצא לי לעשות סיור מקדים. אמנם בוירג'יניה - אבל גם זה משהו.
הלכתי להחלים עם סלט.
ושעות שינה....
ג'ט לג נעים לכולנו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
™OpenG