"עונת החיזור" זה הכינוי שנתתי בחיבה לתקופה הזו בשנה ששולפים מענקים ותמריצים כדי שנחתום עוד קבע. שנה שעברה המפקדת שלי שאלה אותי אם אני בעניין של לחתום שנתיים לטובת חופן דולרים. עניתי בנימוס שזה מוקדם לי מדי ושנחכה עם זה כרגע. אפשר לקרוא לזה תקופת יובש קלה.
אמ;לק: בעונת החיזור הנוכחית אפשר לומר שהיו לי המון מחזרים, עשיתי הרבה טיזינג אבל שמרתי על בתוליי עד החתונה. אבל חשבתי על זה לעומק.
הנושא הדיר שינה מעיניי. קצת רקע:
ראש הענף שלי התחלף לבחור עם ביטחון מופרז, ביצים מפלטינה, ואיכשהו - אינטליגנציה והבנת סביבה לא נורמליים. איש יקר ומדהים שלא ברור איך לקח לדרגות הסא"ל כל כך הרבה זמן להגיע לכתפיו. אחד כזה שיודע מצד אחד לתת לי את אמ-אמא של הבעיטות בתחת כשאני מפספס ולו בקצת - ומצד שני אני מת עליו. כי הוא מוציא את הטוב שבי ומאתגר אותי. את כולנו בעצם. אנשים כאלה הופכים ארגון לטוב יותר ממה שאי פעם חשבו שהוא יהיה. אה כן, והוא גם אחלה בנאדם.
המפקדת שלי התחלפה למפקד חדש, ותיק ומנוסה באופן מחפיר, פדנט יקה עצבני וכמובן פוליטיקאי אמיתי. שמעתי עליו שמועות איומות. ההיכרות היחידה שלי איתו הייתה כשהוא היה אחראי תורנויות (היכרות חיובית ביותר). והוא הפתיע ובגדול. אני לא מגזים כשאני אומר שהוא כמעט דמות אבא עבורי. מזל שיש לי אבא.
סיפרתי בשלהי הפוסט הקודם שחרחרתי טיפה מלחמה בבסיס. המדור שלי מועבר לענף אחר ובפגישה אישית שיוזמה ע"י הרע"ן החדש שלי, החלטתי להגיד לו שאני שוקל להישאר בענף. הוא נדלק על הרעיון והתחיל לתכנן תוכניות ולהציע הצעות. גם על זה חשבתי - ובמהלך תרגיל שמילאתי את מקום ראש הצוות הגולה שלנו, הבנתי שאני רוצה להמשיך לעסוק בפיתוח ולהישאר עם האנשים ולפתח גם אותם. ולכן אמרתי לו שכרגע אני רוצה לעבור ענף.
בינתיים בנסיבות אחרות לגמרי, המפקד שלי הגיש את שמי בלי לשאול אותי לרשימת המועמדים לתמריץ חתימה. זהה למעשה לזה שהציעה המפקדת הקודמת שלי. וכשחשבתי לעצמי "אני לא חותם", הרגשתי צביטה בלב.
ולפתע הכתה בי המחשבה שאולי להישאר.
מטרת הפוסט הזה ככל הנראה היא לאגור ולסדר את המחשבות והשיקולים. הבעדים והנגדים.
בדומה למסלול העתודה עליו כתבתי פעם, נתחיל מהנגד. הוא כל כך קל!
האוכל מזעזע. התורנויות פעם בחודש מעיקות. הצבא טיפש. לוקחים את החיילים שלי לפעמים לעבודות ניקיון וגינון (סגל טכנולוגי אגב). לובשים מדים. השכר גרוע. אסור לגדל זקן. אוף. זה היה קל, לא?
נמשיך לבעד:
...
אמממ...
...
......
ממממ....
טוב וזה היה הבעד!
אז זה בערך היה סיכום של שיחת ה"למה אף אחד לא חותם פה" של ראש המחלקה שלנו.
ובסוף ההחלטה שלי אם לחתום או לא לא באמת תתבסס על האם יתנו לי לגדל זקן. נכון? זה כבר לא גיל 16. למרות שזה אחלה תירוצים.
הבעיה שלי בצבא נובעת מההיררכיה הצבאית שלא מסוגלת לתת לי תפקיד עם אחוז נמוך של ניהול ופיקוד ויותר עיסוק מקצועי ופיתוח. זתומרת, אני בדרגת סרן היום בתפקיד שהוא כ-40% ניהול, 40% טכני לייט ו20% טכני כבד. תפקיד פחות כיפי. רב סרן זה מנהל. זה מישהו שרוב עיסוקו הוא מצגות, הצגת תוכנית עבודה למקבלי החלטות שלא מבינים דבר וחצי דבר במה שהם רואים. הם רוצים "משמעויות". כן זו המילה. אגב, תפקיד זה הוא פגום מן היסוד כי רמ"ד אמור לעסוק בחיילים שלו ולא בכסת"חים שלו.
אבל בסוף - אני אוהב את המחלקה שלי. את האנשים, ואת העיסוק. אני רואה את עצמי חלק. אני מאמין במה שאני עושה. ומעריכים אותי. והכי חשוב - אני מפחד משינויים. כמו כולם. והצביטה בלב שהרגשתי - היא בסגנון של "ב-2019 מגיעה סער 6 לחיל הים ואני לא אהיה איתכם כדי לשלב אותה???" נשמע כמעט סיוטי.
וראש הענף שלי לשעבר מכיר אותי. ומכיר אנשים. ודיבר אליי ופגע בול - כשאני אצא החוצה ואתקבל לעבודה בחברה כלשהי - אני אתאמץ ואקרע את התחת וארוויח משכורת יפה - כדי שבעל מניות שאני לא מכיר יראה מספר עולה ב-0.1% וימחא לעצמו כפיים בתוך הג'קוזי. בסוף הדברים הקטנים כמו ללבוש מדים, להתגלח ומשכורת נמוכה במעט מהמשכורות ברפאל (לפני תמריצים) פחות מזיזים לי - כשהעיסוק שלי מעניק לי סיפוק.
ומנגד - לצאת החוצה. להשתחרר. לעזוב את השגרה וההווי הצבאי המרגיז, לזכות במשכורת גבוהה ולחזור לעסוק ב-100% פיתוח. הזמן שלי יהיה חשוב למישהו כי הוא עולה המון כסף. הידע והניסיון שלי יאפשרו לי להגיע למקום עבודה מוצלח. זה כל כך פשוט וזה בהישג יד. ועם זאת - סבירות מסוימת שלא יהיה שם מקום לשחקני נשמה. שכנראה שאם אני כותב פה כל כך הרבה זמן כשזילפה מחכה לי כדי ללכת לישון אז אני סוג של כזה. בנקודת מבט מסויימת (לא של זילפה).
התייעצתי עם חברים. חלקם אמרו לי שאם אני מחפש להמשיך לעסוק בתכלס ולא בזבל מסביב - אני צריך להשתחרר. ראש הענף שלי מנגד אמר שאם אני רוצה תפקיד - הוא שלי והוא ייתן לי אותו. החברים כנראה ישתחררו. מתקשרים אליי ואומרים לי שבשני תגיע הבחורה להחתים אותי על התמריץ.
אני עונה שכנראה חלה אי הבנה ואני לא מעוניין.
לא כי כל החפירות שלי לא נוגעות לי.
כי אני פשוט לא בשל להחליט.
כי אני רוצה לראות את הדלתות שפתוחות לי.
שיחה קטנה ואמירה "אני בטוח" סוגרת את הסיפור. ואת הדלת הזו.
מסתובבות קצת שמועות על דש"ב סרנים שפתאום שולפים. אני מתבדח עם ראש הענף שזו הדרך שלו לחטוף אותי חזרה. הוא צוחק. אומר שזה רעיון טוב. אני נפרד מהקבוצה של הדו"ח 1 בוואטסאפ בברכת "נתראה בדש"ב סרנים". חצי שעה אח"כ הודעה ממנו של איזה תפקיד אני רוצה ואולי אני אחשוב מחדש על עניין המענק. אני צוחק ועונה לו שאת התפקיד שבו אני אוכל לחזור להציק למפקדת הקודמת שלי. הוא אומר סבבה. קודם אני אשיג אותך חזרה ואז נדבר על ההמשך.
אז אולי לא סגרתי את הדלת הזו.
המשך יבוא? אולי. כנראה שלא. שיחה עם הרמ"ח בדיוק על הנושא הזה הבהירה לי שכנראה שתפקיד הרס"ן שלי לא יהיה כיפי מספיק. כנראה שבחרתי להתנתק.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
™OpenG