"עופר, אני רוצה לדבר איתך." "דברי" אני חושבת שכדאי שניפרד, הקשר שלנו לא מתקדם." "נראה לי שאת צודקת, שנינו לא היינו רציניים מספיק." "אז זה הדדי..." "זה בסדר, את עדיין חמודה" "תודה!"
תחושת אכזבה לא מפורשת בבטן. רק אחרי שסיפרתי לעומר את העסק התפניתי לפרש את התחושה הזאת. התחושה הזאת לא הייתה אכזבה. מאחורי האכזבה הזאת הסתתרה תחושה חזקה, שאי אפשר לתאר במילים. תחושה עם עצמה כל כך גדולה, כאילו לראשונה מזה 10 שנים התירו את האזיקים שהיו לי על הידיים. תחושה מדהימה, של חופש. חופש, בצורה הכי מופשטת, הכי עמוקה, צורה שאין לה הסבר.
זה היה מקרה שקרה לפני שנתיים. שנתיים וקצת. ליתר דיוק. אני עדיין זוכר את המקרה. זה היה אחרי מערכת יחסים (אם אפשר לקרוא לזה ככה, אולי סטוץ יותר יתאים) שארכה חודשיים.
היום [חמישי], התחושה הזאת חזרה אליי. אבל לא מוסווית באכזבה. כלומר, כמובן שהייתה אכזבה, בכל מקרה כזה יש אכזבה. אבל הפעם לא הייתי מאוכזב. המטרה העיקרית שלי הייתה לעשות טוב. לא לכפות את עצמי סתם. לא לגרום למישהו לעשות משהו נגד רצונו. את זה אני משאיר לנהגי מוניות, והמבין יבין.
טוב אחרי הפיסקה המסתורית למחצה הזאת נראה לי שאני אסביר את עצמי.
ביום שישי שעבר אחרי המסיבה לאירית נפגשתי עם טל (ז-ו-ב-י עליכם תבינו מההקשר), דניאל ועליזה בבית קפה בחוף ימית. אחרי שהשארנו שם סכום מכובד על כוס חלב, שוקו עם קצף אמבט ושלשול, הלכנו לכיוון הצירי. עליזה פרשה בדרך, ואז טל החזירה אותי ואת דניאל הבייתה.
דניאל יוצאת לה מהאוטו, גם אני יוצא לי מהאוטו, לכאורה כדי לעבור קדימה, ובדרך אני מציע לה חברות, דבר רגיל, שכיח ויומיומי שקורה כל יום. ואז אני מציע לה לחשוב על זה קצת.
וזה מסביר את הכותרת של הפוסט הקודם.
עכשיו, אחרי 5 ימים של ספק מבוכה, היא רצתה שנדבר. אני באמת לא מעוניין לכלול פה את הדברים שנאמרו, אבל החלטנו להשאר ידידים. וזה מסביר את כל מה שכתוב למעלה.
ואני שלם עם זה. וגם אין לי כוח לטחון את זה.
בכל מקרה אני נוטש את הבלוג. לא לתמיד, לחודש או קצת יותר.
אני תקוע בתקופה הכי עמוסה שהייתה לי בחיים, אז אין ממש טעם שאני אבזבז פה זמן.
אולי עוד חודש אני אחזור. עם לחצנים חדשים, עם שביל חדש, אולי עם חוויות חדשות, ובטח ובטח עם כאב ראש חדש.
עד אז...
אני לא באמת צריך להמשיך, נכון?
אוהב אתכם אנשים ☺♥
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
™OpenG