זה פוסט דיי משונה, כי הוא משלב דברים רציניים ובולשיט. זה לא קורה הרבה... לא נורא ☺
אז אני אתחיל.
היום היה ערב זיכרון לאלון פיינטוך ז"ל, שנהרג במלחמה בלבנון. מוזר לחשוב על זה שרק לפני שנתיים הוא היה איפה שאני עכשיו. המשפחה ארגנה את הערב, והייתה תערוכה של תמונות שלו מכל החיים. אחר כך היה טקס זכרון. בהחלט היה ראוי. מצער לחשוב שהורים צריכים לקבור את ילדיהם.
התלבטתי די הרבה אם לבוא או לא. כלומר, מצד אחד אני שונא טקסי זכרון, מחר יש לי מבחן באזרחות, וזה בנאדם שאני לא מכיר, וגם כמובן... אני עצלן... וכמובן שקפצה המחשבה הזאת של "נו, קראו להמון אנשים, בטח הם יבואו ולא יהיה לי מקום גם ככה". המחשבה הזאת מטומטמת. כל הסיבות האלה מטומטמות. כלומר, הן לא מטומטמות, אבל אם הייתי מתחשב בהן ולא הולך, מה בעצם עשיתי בזה?
יש שני צדדים לכל דבר. צד טוב, וצד רע [אלו ביטויים. טוב ורע תלויות מאוד בנקודת מבט של האדם]. אלו שני הצדדים הקיצוניים ביותר. כלומר, מבחינתי "רע" זה להתעלם מהעולם שמסביב ולהתחשב בצרכים שלי בלבד. ו"טוב" זה להשקיע ולתת, להזניח את הצרכים האישיים לעומת הצרכים של הסביבה. עכשיו בטח יש את מי שתוהה, "אבל הרי אם תפקיר את הצרכים שלך בשביל אחרים, מה יישאר לך?" אני לא מפקיר את הצרכים שלי. יש טוב, יש רע, אבל יש עוד אחד.
האחד הזה הוא הנכון. הוא יכול להשתייך לאיזה צד שאני קובע. וזו מבחינתי ההבחנה בין טוב לרע. לדעת מי מהם נכון ומתי. אז זו המטרה. לעשות דברים נכון. כשאני עושה את הדברים "טוב", ואני שלם עם ההחלטה שלקחתי, אני מרגיש איזשהו סיפוק. איזשהי הרגשה של "מילאתי את חובתי" אפילו שזו לא הייתה חובה. כשאני עושה דברים ב"רע", אני מרגיש ייסורי מצפון. כמובן שיש יותר גרוע מה"רע" שהגדרתי פה. נגיד, במקום להתעלם, לפגוע ישירות. לחבל. אני לא בטוח שאני מסוגל לדמיין את עצמי עושה משהו כזה. אז בקיצור, בחנתי את העניין מזוית הראיה שלי, ולבסוף החלטתי ללכת. בהתחשב בזה שאני גר 5 דקות מאיפה שזה התקיים...
אתמול [רביעי] הייתי בהכנת שלטים לקראת הטיול לאילת ביום שני. לא היו שם הרבה אנשים קרובים אליי. בעצם לא היו, הכי קרובים שהיו זה שיראל ופיליפ ומתן ושות',אבל לא הצטערתי שבאתי. עם זה שלא עשיתי כל כך הרבה יחסית. מה שכן, היו הרבה שלא באו. אני לא יודע מה להגיד על זה. אני מניח שהיו להם את הסיבות שלהם. יכול להיות שהם חשבו שוב, "שקראו להמון אנשים אז הם יחפו עליי", כלומר, ניתן להם לעשות את הרעש, ורק כשההדים יגיעו אליי, נתחיל להזיז את התחת. שוב, המחשבה הזאת מטומטמת. אם העולם היה בנוי מאנשים כאלה, הם היו נכחדים ממזמן, כי אף אחד לא היה עושה כלום. כשהסתכלתי על המושבים הריקים המעטים שנשארו באולם הערב חשבתי על האנשים האלה. זה היה דיי... מרגיז... באיזשהו מקום.
הכותרת - ההתחלה שלה הייתה "אם תהיה חרא אל החיים..."
סתם חשבתי על זה בזמני הפנוי, שגם הוא נהפך לדיי נדיר [יעני המקלחת]. אנשים שלא אכפת להם מהחיים, שלא מוכנים לחיות אותם יחד עם כולם, שמעדיפים שמישהו אחר יחיה אותם בשבילם, החיים יתייחסו אליהם באותה דרך.
ואני אוהב לחיות. אני נהנה לחיות. אני לא רוצה לדעת איך ובשביל מה אני חי. אתם לא תשאלו איך בראו את הים נכון? אבל אתם תתרחצו בו. כי זה כיף לכם. מקסימום תשאלו את ההוא בשמים והוא יענה לכם "טוב, צודקים, הוא באמת מיותר, גם ככה חצי מכם לא מצליחים להשתזף..."
[מביע הזדהות...]
בימים האחרונים אני נתקל דיי הרבה במקרים כאלה של קבלת החלטות, של לעשות את הדבר הנכון, זה מוזר...
מצאתי לעצמי זמן ושכתבתי את הפוסט שנמחק לפני כמה זמן, מי שרוצה מוזמן. כמובן שחלק מהניסוח השתנה, אבל הפואנטה נשארה.
היה לי מבחן בפיזיקה יום שני האחרון ונראה לי שחירבנתי אותו. היה יום הורים, כמובן שגילה הרעיפה עליי מחמאות באוזני אמא שלי. אני לא אוהב לקבל מחמאות. זה יפה, זה נחמד. אבל אני לא אוהב את זה. ככה אני. ☺
מחר מבחן באזרחות...
אבל העדפתי להפגין את האזרחות שלי במקום ללמוד אותה.
אני מרגיש שדברים מתפרקים לי בידיים. וזה לא בהכרח חלקי לגו במכטרוניקה.
אני לא יודע למה איך ואיפה, אבל אני מרגיש שמישהו [אקראי עד כדי בהלה, ואקראי אומר כל אדם מכל מין] עושה עליי ברוגז. ואני לא רוצה שזה יגיע לזה.
עכשיו הייתי רוצה לפתור את המצב, אבל אין לי מושג על מה אני צריך להתנצל או מה הולך לעזאזל?!
חבל.
ונחשו מה יבוא עכשיו?
נכון! לא נורא ☺
לכל דבר יש זמן ומקום. ואני מניח שגם לי.
והזמן הזה הרגע אזל. אז עוד דבר אחד אחרון: אני זקוק נואשות לריבוע אחד של נייר טואלט עם לבבות. המטרות מסווגות לכל סוג של ציבור.
לילה טוב לכם
העיקר הבריאות...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
™OpenG