היום הלכתי לשחק אחרי הרבה זמן שלא נגעתי בכדור. ולא שיחקתי עם האנשים הרגילים שבמגרש [שהם ממש חארות דרך אגב] אלא עם אנשים קצת יותר... מעניינים ☺.
היה ממש נחמד, נתתי את המשחק הרגיל שלי עם איזה בלוק, כמה ריבאונדים וכמה סלים שהכנסתי בכוח. כמו שאני אוהב [כמובן בלי לדרוש פאולים כי זה איכסה ☺].
כעיקרון התחלתי עם כדורסל בכתה ב'. אף פעם לא הייתי ממש טוב בזה, אבל עם הזמן יצרתי לעצמי את המשחק שלי... בסוף כתה י' פרשתי מהקבוצה ששיחקתי בה, אחרי שסיימנו מקום שני [שופט אידיוט הדיח את השחקן הכי טוב שלנו כי הוא שאל אותו אם הוא צריך משקפיים...], והיו לי כמה משחקים ממש טובים [נגד עכו איזה 10 בלוקים ומי יודע כמה ריבאונדים, ועוד 2 סלים...] אבל סיימתי את הקריירה. בכדורסל לא יצא ממני משהו מעבר לשחקן רחוב... ☺
כדורסל זה משחק יפה. עם הגנה והתקפה ושות', אני לא אתחיל למנות כללים.
מה שאהבתי בכדורסל זה שזה נתן לי להשתחרר. לרוץ כמה מגרשים, לשרוף כמה קלוריות ולחלק כאפות רציניות עם לגיטימציה. אז מה אם יצאתי שני משחקים בחמש עבירות? זה למטרה טובה ☺ [ובדרך כלל המכה הייתה מונעת מהשחקן לקלוע את השתי זריקות עונשין... חי חי...]
פרשתי כעיקרון כי הקבוצה והמאמן היו חארות, וכי היו לי בגרויות על הראש... אבל גם זה נתן לי חלק מסויים...
לעתים רחוקות המאמן היה צועק עליי על שטויות שלא בהכרח היו באשמתי. זה היה מרגיז. ממש מרגיז.
זה היה ממש כיף. לתת לזה להגיע אליי. לתת לזה להרגיז אותי, להעלות לי את הדם למוח.
ולכמה דקות האלה, לשכוח מהצרכים שלי. לשכוח שאני אצטרך את הרגליים בשביל לעמוד עליהן. לשכוח שיש חיים אחר כך. פשוט לדעת שיש משהו בתוך היד שלך שמחכה להשתחרר החוצה, להנחית מכה רצינית על היד של מישהו אחר אם הוא ינסה להכנס לתוך הצבע, אם הוא יתקרב לסל. זה היה כיף. זה היה משחרר. לרוץ בלי להתעייף. ואם הייתי נותן חסימה, הייתי מרגיש בשמיים.
אבל לפעמים זה לא היה כל כך חיובי כמו שאני עושה מזה. לפעמים זה היה גורם לי לעשות שטויות מטומטמות. עבירות בזמנים לא נכונים. עבירות שבשניות אחרות היו יכולות לקבוע מי ינצח את המשחק. אז המאמן היה לוקח פסק זמן. היה שם אותי על הספסל. שאני ארגע קצת. אם לא הייתי מרביץ למישהו לפני שיצאתי הייתי מתרגז עוד יותר. שומר את זה לרגע שאני אחזור למגרש.
אבל זה היה עובר לי אחרי כמה דקות על הספסל [שהיה מכאיב את התחת]... ואז הייתי באמת חושב על ההערה של המאמן [דודי הליצן או איציק הדביל, לשנה אחת גם היה דן אבל הוא לא צעק עלי אף פעם]. הייתי מפיק את הלקח.
אולי זה מה שצריך לעשות בחיים. כשמתרגזים, לקחת פסק זמן. לשבת קצת, לחמם את הספסל. לעשות חשבון נפש.
עכשיו אני מעבר ללכעוס ברצינות... הרבה זמן לא התעצבנתי באמת... וטוב שכך.
מהטון של המאמנים הדגולים שלי אף פעם לא הצלחתי לראות שהם לטובתי. חוץ מדן אולי. אבל לא נתתי לזה להפריע לי על המגרש עצמו [להפך].
ונראה לי שזה מסכם את הקריירה שלי בכדורסל...
שמתי כמה תמונות של המשחק, שיהיה יפה ☺
JR סמית', לשעבר ניו אורלינס, עכשיו דנבר, הטביע אחרי העברה מיד ליד מאחורי הגב...
לברון ג'יימס, קליבלנד
בן וואלאס, לשעבר דטרויט, עכשיו שיקאגו, מוריד את שאקיל ☺
נראה לי שנמאס לכם כבר לפני... הרבה שורות ☺
אחרתי היום בבוקר ברבע שעה למכטרוניקה ופספסתי קצת חדשות רעות... חבר של דני המורה למכטרוניקה מצא את הפורום של השכבה, שבו יש אשכול ציטוטים של מורים. במקרה החבר של דני מצא את האשכול וטרח לדווח לו...
עכשיו דני קצת התעצבן ששמנו שם [בעיקר אני ועידו, בעצם רק אני ועידו] קטעים בוטים ביותר שהוא אמר... לא נעים במיוחד, בגלל זה אני לא מפרסם פה שמות משפחה!
בכל מקרה הפעלתי את הקשרים שלי [יברך ההוא שבשמיים את ליאת ☺] כדי למחוק את השיט ששם... אפילו שהיא פספסה קצת
מה שבאמת עצבן אותי זה שתומר החליט ברוב חכמתו להגיד "היי דני, אתה יודע מי זה כפכפים?? כפכפים זה עופר!!"
בין אם זה היה בצחוק או לא, זה היה ממש מעצבן. אם לא הייתי שולט בעצמי אני מניח שהראש של תומר היה יוצא לפגישה מאוד אינטימית עם הבלטה.
אבל אני מעבר לזה.
עם זה שאני רוב הזמן לוקח אחריות על מה שאני עושה, תומר לא היה צריך לפתוח את הפה. יש לי פה משלי. עם כל הכבוד.
אחר כך תומר עזב את הכיתה. סוג של ריכלו עליו בצורה המונית. באמת שהייתי עוצר אותם אם לא הייתי כל כך עצבני עליו.
אחרי השיעור נשארתי כמה דקות והתנצלתי. אמרתי שאני אמחק את מה שצריך...
וזהו.
אחר כך היה מבחן בתנ"ך שלמדתי אליו בצורה די חפיפה. אין לי כוח לכלום מאז הטיול...
ואז נסענו לטכניון...
ואז הלכתי לכדורסל...
ואז התקלחתי...
ואז הלכתי למחשב...
ואז נכנסתי לאינטרנט...
ואז נכנסתי לבלוג...
ואז עדכנתי...
ואז סיימתי...
ואז הלכתי לדפוק חרבון.
יום טוב [שהרגע בטח נהיה לא ממש טוב ☺]
העיקר הבריאות ☺
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
™OpenG