למיליוני היהודים שנרצחו בשואה, לבני משפחתי שככל הנראה נספו ואת שמם בקושי שמעתי, ולאדולף ילינק.
אני לא אוהב ימי זיכרון. אין שכל, אין דאגות. עדיף לשכוח כדי להפיג את הצער.
אבל אסור לשכוח.
כי רק בגלל מה שאנחנו זוכרים, אנחנו כאן היום.
כל אותן זוועות, כל האירועים ההם, כל אלו הובילו אותנו לנקודה בה אנחנו נמצאים, ולנקודות שעוד נגיע אליהם.
ואנחנו נגיע.
לפני שנה וחודש בערך נסעתי לפולין עם המשלחת.
בהתחלה לא רציתי לנסוע לשם. אחרי הכל, מה יש לי לחפש שם? עדיף שבוע להתבטל בבית במקום בית ספר.
אחר כך התחילו לחלק ניירת, אמרתי ניקח למה לא?
ומצאתי את עצמי מגיע למפגש ראשון.
ובאיזשהו מקום, זה גירד לי. אני הבנתי שאני צריך ללכת. עשיתי עם עצמי חשבון נפש. בסוף אמרתי להורים שלי שאני רוצה לנסוע. ההורים? "שיהיה בהצלחה".
לא היה לי את השכל לאסוף נרות נשמה, שמות, או איזשהו דבר בסגנון. ההרגשה הכללית שלי הייתה שאני רק "מתלווה למשלחת".
רציתי לראות במו עיניי. רציתי להבין. רציתי לנסות לעכל.
ורק שם באמת הבנתי שאני בפנים. שאני גם שייך לפה. גם לי יש כאן עבר ששוכב.
טרבלינקה המחיש את זה הכי טוב. המון אבנים. יותר מ-17,000. ועל 264 מהן כתובים שמות. שמות של קהילות.
מטרבלינקה לא נשאר זכר. הנאצים כיסו אותו ומכרו אותו לחוואי אוקראיני. היום זה אנדרטה אחת גדולה שמסומלת באבנים.
אני זוכר ששאלתי את המדריך מה עלה בגורל קהילת בריסק, ששם סבא אברם ז"ל נולד. עיר בצפון פולין? כן. הם סיימו בבורות ירי במבצע ברברוסה.
פה זה באמת כאב. אנשים שייתכן שסבא הכיר, התחבר...
מצאתי בטרבלינקה את האבן של יאנוש קורצ'אק וילדיו. היינו גם בבית היתומים שלו שמתפקד עד היום.
גיבור.
באושוויץ היינו בביתן של מנגלה. הקראת שמות, הדלקת נרות... הנצחה.
לא היו לי שמות להקריא.
באוטובוס המדריך חילק לנו דפי עד אקראיים. הנחתי שבלי נרות זה לא יעזור לי הרבה. השארתי את הדף בתיק.
והשם של אותו אדם שלא טרחתי להנציח גרם לי להרגיש זוועה.
עזבו רגע משפחה וזה, לא לקחתי שמות, אבל נתנו לי שם להקריא, ולא קראתי אותו. זה לא מעניין אותי מה אנשים יגידו, זה הרושם שעשיתי על עצמי.
ואני עדיין מרגיש חייב לו. לו ולאחרים. ולכן השם שלו מוזכר כאן למעלה, ובמחברת שכתבתי שם.
יצאה איתנו ניצולת אושוויץ בשם יהודית. והיא עמדה שם. והיא סיפרה את הסיפור שלה. איפה שהוא קרה. גם כאן אין לי מילים לתיאורים. אין לי גם איך לתאר את המפגש עם אותו חסיד אומות עולם, שהחביא יהודים בביתו תוך סיכון לחייו ולמשפחתו.
את ההרגשות שלי בפולין אף פעם לא הצלחתי לתאר במילים. כתבתי שם את המחברת שבה תיארתי את מה שעברתי, פירטתי את המידע שקיבלתי, אבל שום איזכור של רגש.
תמיד אמרו לי לפני שנסעתי "שהמסע ישנה אותי לחלוטין" "180 מעלות" וכל זה. זה לא היה תהליך של רגע אחד, זה לא היה שיום אחד קמתי בבוקר, מצאתי את עצמי בפולין וירד האסימון. הכל היה מאוד הדרגתי.
אבל בסופו של דבר, השתניתי.
התקווה זה כבר לא סתם עוד שיר שחייבים לעמוד בו דום. טקס יום השואה זה כבר לא סתם טרטור מלא בשירים לא קשורים. היהודים זה כבר לא דת, זה לאום. לאום עם עבר משותף שקשה מאוד לעכל. השואה זה לא רק חומר למבחן בהיסטוריה.
פטריוטיות.
ומה נותר מאז? נשארו התמונות שצילמתי במצלמה של פילים וכמה מזכרות שקניתי שם. לא הייתה לי אז מצלמה דיגיטלית, אז מאוד התקמצנתי בתמונות. חבל לי עכשיו, אבל בכל זאת אני מרגיש שהתמונות הללו יספיקו. גם יש לי תמונה עם יהודית... ☺
וההווה והעתיד?
יהיה טוב. לא צריך לשאול למה. פשוט לדעת.
וגם את הפוסט הזה סיימתי.
העיקר הבריאות
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
™OpenG