זה היה ברור לי עוד לפני שבועיים שאני אחזור לבלגג (לחפור בבלוג ☺)
והפעם אני דיי צריך את זה...
יותר מדי ברדק בראש, צריך לסדר פה כמה דברים...
היום הייתה לי אחת הפשלות הכי קשות שהיו לי בחיים בערך.
זה אחד מהפוסטים האלה, שיום אחד אני אסתכל בארכיון אני אלחם בדחף למחוק אותם.
אבל אף אחד לא יודע על המקום כרגע. כשאני אהיה מוכן ובטוח בזה אני אשתף אותם.
אבל במקום לטחון את כמה שאני אימפולסיבי אני אספר על מה שהלך, כלומר על כמה שאני אימפולסיבי.
אבל איך אפשר בלי רקע?
בכמה חודשים האחרונים, בלי קשר למצב הזוגיות שלי או למצבי בחברה, איבדתי את עצמי. כמו שקרה לי בנובמבר, וחשבתי שלא יקרה עוד, אבל בקיצוניות יותר. וזה כל הזמן היה שם, והתעלמתי מזה.
ומה הדרך היחידה שנהיים מודעים לדבר כזה? כשמישהו נפגע.
והיום זה קרה.
אני לא יודע איך ולמה אבל איכשהו דיברתי עם עומר בטלפון. בינתיים מסביב התחילו כל מיני בדיחות מטומטמות כאלה ובסוף כמובן, איך לא, הגענו לנושאי מחזור למינהם.
בסופו של דבר הייתה לי פליטת פה מטומטמת ש"לשונית יש מחזור כל החיים".
לקח לי זמן לקלוט שהיא באמת בוכה.
ובזמן שעומר (2) ניסה להתנהג כמו אידיוט כדי לעודד אותה אני תהיתי איפה לקבור את עצמי.
כאילו מה נסגר???? היא לא הייתה אמורה לקחת את זה כל כך קשה!!! אין לי שום מושג מה נדפק פה!!! פגעתי בנקודה רגישה??? המחזור שלה מעניין לי את קצה הבוהן הימנית!! אין לי מושג מה הולך שם בכלל!!!
ובינתיים... "אתה מוכן לא לדבר איתי יותר בחיים?"
אוקיי. זה כבר לא מצחיק.
פה כבר ידעתי שפישלנתי משהו בסט, אבל... בחיים?? אני מכיר את הבחורה כבר שנה וחצי. אפילו היה זמן שהיא אהבה אותי. ו... לכאן?
אובד עיצות המשכתי בשיטה של "תתנצל תתנצל עד שהיא תפסיק", שלקוחה במקור משיטת "תאונן תאונן עד שתגמור".
היא נרגעה בסוף.
אבל אני לא.
נשארתי אכול אשמה ואת רוב הערב ביליתי בחיפוש אחרי מקום קבורה הולם. שאלתי את עצמי מה נדפק לי בשכל. ידעתי שמשהו נדפק שם, שצריך להדק את הברגים ומהר.
מהר!!!
לפני שאני אעשה עוד נזק...
סיפרתי על המקרה לנופר. נופר אמרה שיכול להיות שזה לא אשמתי הבלעדית, יכול להיות שהיו כל מיני גורמים חיצוניים ואני הייתי גורם ישיר למשהו שהיה קורה גם ככה. קשה לי להאמין.
אבל בשלב ההוא כבר יכולתי להאמין שהיא זייפה את הדמעות בשביל שאני אתעשת.
גם אם כן וגם אם לא...
הצליח לה.
עכשיו רק נשאר להתעשת.
והתוצאות?
אני אתמודד איתן. כי אין ברירה אחרת.
וכי זה מגיע לי.
הרגשתי הנוכחית היא כאילו קבלתי התקף לב.
יש לי שבועיים וקצת בלי בגרויות ומתכונות.
שבועיים וקצת שבועות לנוח.
שבועיים וקצת שבועות למצוא ידיים לתפוס את עצמי בהן.
ואני אעשה את זה.
נכתב ב2:43, 19/5/2007
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
™OpenG