חשבתי ואני עדיין חושב שהדרך הנכונה היא לקחת אחריות ולא להטיל אשמה.
אבל אני לא יכול ליישם אותה לבד.
אני לא יכול לקחת אחריות על הכל כשמסביבי אף אחד אחר לא עושה את זה.
אני לא יכול להתעלם מקטנוניות כשאחרים מנפנפים בה מול העיניים שלי.
אני לא יכול לקחת אחריות על דברים שלא בשליטתי וגם לקבל את האשמה עליהם.
ולמה אני כותב שטויות?
כן אני כן.
אני ועוד איך יכול.
עשיתי את זה בעבר ואני אמשיך.
לא כי זה מה שישאיר אותי מרוצה, לא כי זה יעשה אחרים מרוצים.
כי זה מה שנכון לעשות.
את יכולה לשלוח לי הודעות מאיימות על ניתוק.
את יכולה לכעוס, זכותך.
את יכולה לראות דברים מנקודת המבט שלך בלבד. שאת באה לקראת כולם וכולם מנסים לרמוס אותך ולבעוט בך.
אבל הפעם אני לא מתכוון להתנצל.
הייתה לי בחירה ועשיתי אותה.
בין כך ובין כך, מישהו היה יוצא מופקר.
ודווקא בגלל הקרבה שלנו חשבתי שאת תביני.
בדיוק היום תהיתי, אם את ממשיכה לסמוך עליי למרות השטויות שאני עושה. אם זה עד כדי כך חשוב לך, או שאת מחכה לראות כמה החבל יימתח. אם את באמת זורקת את השטויות לצד, כמו שכולם צריכים לעשות ולא עושים את זה.
הוכחת לי שטעיתי.
הוכחת לי שהחכמתי להבין שאין לי על מי לסמוך בעולם הזה.
הראית לי בדיוק כמה הקשר הזה חשוב לך.
אם את מתכוונת לזרוק אותו עכשיו אני לא אעצור אותך. אני אוכל להשלים עם זה. לקחת על עצמי את האחריות, להבין את העונש שקיבלתי על טעויות שלי.
אני לא אבקש ממך להתנצל בפניי. אני לא אבקש ממך לסלוח לי.
אני אבקש ממך לזכור.
לזכור את מה שאמרתי לך אז, באילת. בסוף. לפני שהלכת לישון.
אני מתנצל בפני כל מי שטרח לחזור לכאן לראות אם אני מרכל עליו, שזה מה שהוא מוצא.
אבל בכל מקרה, שעשעו את עצמיכם. לא חסר כאן איך.
"מה זה?! אתה נראה כמו לורט!!!" עומר, בתגובה על התמונה בחוגר המושבת של אור
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
™OpenG