ממש לא סוף.
ממש ממש לא.
כולם כותבים ומרגישים שהנה, נגמר, אין יותר בית ספר, מתחיל משהו חדש.
אבל זה לא קרוב אפילו לסוף.
בית ספר עבורי היה התפאורה, הרקע למה שבאמת עברתי בשנים - ובעיקר בשנה - החולפות. ואיפה ההתבגרות שלנו, אחרי הכל?
ההתבגרות שלנו היא לא כשנסיים י"ב. היא לא כשנלבש מדים בפעם הראשונה, כשנתחתן (אמן ואמן), כשנרים נכדים על הידיים (ב"ה). כל אלו הם סתם דברים שעוברים ברקע, מניעים את מה שקורה באמת. וכל הזמן התפאורה הזו משתנה, שוברת את האחדות והמונוטוניות שבחיים ובגלל זה הופכת אותם לכל כך טובים. הבעיה היחידה היא שהתפאורה לא מתחלפת מספיק, בהתחשב בזה שרובינו הסתגלנו לאורח חיים מונוטוני - לקום בבוקר, לצחצח שיניים, ללכת לעבודה, לשלוח מכתבי תיקון על הטעות דפוס של אתמול...
ההתבגרות היא... במחשבות שלי. בראש שלי. ובאיזשהו מקום גם בבלוג שלי, שמייצג אותם. הניגוד היחיד הוא שהמקום הזה יפה והראש שלי קצת פחות... את המחשבות בכלל נעזוב...
וההתבגרות שלי, אם היא התחילה, אז בקושי. זה לא משנה לאן אני אלך - טכניון, צבא, מוסד לחולי נפש, הם עדיין ישארו התפאורה ואני אהיה המרכז במופע הזה שהוא החיים שלי.
ודיברתי עם סאדו היום על אדם אקראי שלא יצא מהבועה שלו. עניתי לה שכולם נמצאים בבועה שלהם. כל אחד בבועה שלו, במחשבות שלו. ובסופו של דבר, אף אחד לא יוצא מהבועה הזו.
הוא משנה את מה שהולך בתוכה, הוא משנה את הצורה שלה, אבל הוא לא יוצא ממנה. כולם שקועים במחשבות שלהם, אחרי הכל.
והמחשבות האלה יכולות להוביל אותם לגישות, זוויות לראיית עולם, הרגשות וקודים חדשים לגמרי שהם יכולים לעקוב אחריהם.
התפאורה שמתחלפת מניעה את המחשבות האלה, נותנת להם כיוונים חדשים, אבל אנחנו הם אלו שצריכים להתבונן בה.
והתהליך הזה לא יסתיים כשכמה כוסיות ירקדו על במה לצלילי שיר סיום, כשכמה פסיכיים יצטלמו לקליפ, יעשו מזה טקס ושבוע אחרי כולם יפגשו לבושים דברים מוזרים וצבעוניים ולכו תדעו מה עוד. כל זה - אין קשר בין מחט לתחת חוץ מזה שבשניהם יש חור.
ותמיד יש מה להוסיף לכל הגישות האלה.
אבל הצד החיובי שאיתו אני אסגור את היום - למחזה יש הנחיות במה.
להיות אופטימיים, ולא להפסיק לצחוק. מתכון מובטח למחזה טוב (לא כמו מותו של סוכן וAll My Sons שבסוף הם התאבדו)
אני סגרתי את הפוסט הזה. מומלץ.
הראשון שכותב "עופנגגגג" מקבל פרס.
יום טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
™OpenG