לפוסט זה משמעות עצומה וכבדה בכל הקשור לגישה שלי לחיים. יש לציין שהכתוב העיקרי נמצא החל מהמילים "ועכשיו הגענו לחלק האמנותי".
ENJOY
לא עדכנתי מאז שנסעתי לת"א. אני עומד להמשיך מהנקודה שהייתי בה פעם קודמת. אני רק אומר שאני בריא ושלם. ואפילו מרוצה. עכשיו אני עומד לחפור חפירה שכמוה הבלוג הזה עוד לא ידע. והנה תיאור הרפתקאותיי ב4 הימים האחרונים בפירוט, כמו שאני אוהב. ספק אם יהיה לכם כוח לקרוא הכל. אתם לא חייבים, אבל ל אם תרצו לדעת מאיפה אני כותב אני מניח שתיאלצו לקרוא לפחות את יום שני. אני לא כותב בשבילכם אלא בשבילי. כל פיסקה זה יום אחר.
ביום רביעי שעבר מזה כבר נסענו לחוף בית ינאי עם המשפחה. החוף הזה הכי טוב בארץ. שקט, כמעט נקי, ואפשר לשכב במים כמו ג'מוסים ולהנות מהגלים. נשרפתי בצורה מטורפת בכתפיים. מי שמכיר היה הרבה מה לשרוף.
ביום חמישי אחרי יום נוסף מלא בחוסר מעש נסענו בערב לת"א. בביקורים הקצרים שהיו לי בעבר בעיר לא שמתי לב לגודל שלה. היא נראתה לי כמו רצף עירוני גדול פי 4 מחיפה והקריות. אבל מי שם על גיאוגרפיה...
התארחנו באותו ערב אצל דודים שלי. היה נחמד לראות אותם שוב, אפילו שבמשפחה המגובשת שלי כולנו אוהבים זה את זה.
מבחוץ.
אחרי זה אני, רן, אבאמא ודודתי היקרה אסתי (שרן מפחד ממנה כי היא תמיד נותנת לו נשיקות) נסענו לקנות לחמניות בעוד שעומר ודודי אורי (שהוא אח של אבא) נסעו להכין את הדירה של נועה.
נועה, מיה ואירית הן הבנות של אורי ואסתי, סתם חשבתי שכדאי שתדעו לצורך העניין, ואורי הוא אח של אבא שלי, וזה הקשר.
נועה בת 30 בערך, מיה בת 20 ומשהו, ובינה לבין אירית יש הפרש דומה לזה ביני לבין עומר, ואירית משתחררת מצה"ל עוד 16 יום. ברכות.
לנועה, שגרה לבד, יש דירה ענקית בקומה שלישית. כ-6 חדרים, כולל שירותים ולא כולל פרוזדור, כך שלא היה חסר מקום. נועה מאוד נחמדה (ורווקה לכל בעלי העניין). תמיד מאז הילדות הסתכלתי עליה כדמות בוגרת עם המון הומור.
גם הדירה יפה, אבל לא הייתי רוצה לגור בכזאת לבד. לא הטעם שלי.
התוכנית הייתה להשאר בדירה של נועה בלילה של יום חמישי, ובלילה של יום ראשון. ביניהם לשהות במלון ויום שני להתלבט אם לחזור לקרייה או ל
למחרת (שישי) עשינו את הסיור שתמיד עושים כשבאים לת"א. לשוק הכרמל ונחלת בנימין, ולים. קניתי חולצה חדשה שמתארת כמה אני ביישן, אבל הפעם בלבן כדי הכביסה המקצועית של אמי היקרה לא תעשה אותה ורודה כמו הקודמת. והיא גם יפה בלבן. עומר קנה סט שח סוף סוף, ואספקה אדירה של ענבים ובייגלה ירושלמי (?!?!?!). אחרי זה הלכנו למלון שבו נהיה ליומיים הקרובים. אחה"צ הלכנו לים, שנמצא 100 מטר מהמלון בלי אבא (שהלך לבקר את סבא, ולא, זה לא כמו הבדיחה של אורה שמשתינה מאחורה) ועם דודה שלומית (שימו לב: לא אסתי, שלומית, אחות של אמא).
שלומית בת 30 בערך, ויצאה מקיבוץ גבע בלי גרוש על התחת. היא מתעסקת בעבודות מזדמנות, היא בזבזנית, אבל היא הדודה הכי טובה בעולם. הרגשתי כאילו היא יכולה לשבת באחד הערבים שאני מבלה בהם ואני ארגיש כאילו היא "אחת משלנו". קולית עד הסוף. צולע הביטוי במרכאות, הא?
אז סיירנו לנו בים, אחרי שראינו שהים מאוד מאוד סוער היא הזמינה אותנו אליה לגג. בדרך תיאמתי פגישה ארוכה מאוד עם דניאל, שאורכה מזכיר את אורך יום הלימודים של עומר (כשהוא עוד למד החמור). 10 דקות - רבע שעה. ☺
יותר טוב מכלום.
אחרי זה הלכתי לבית של שלומית שהיה לא רחוק.
עכשיו הבית של שלומית, מוזנח ככל שהיה, הוא בית שדווקא כן הייתי רוצה לגור בו אם הייתי לבד.
שלומית גרה על מה שנראה כמו קוטג' קטן שבנו על גג של בניין. שלושה חדרים ומרפסת גג בגודל של הרחבה שלי. בתוך יש את הדברים הבסיסיים שזה שירותים, מטבח, וחדר שינה, ובונוסים כמו מערכת סטריאו עם רמקולים ענקיים. מהמרפסת יש אחלה נוף, ועליה יש עציצים מהבעלים הקודם. דירה פיצוץ עם המון פוטנציאל.
ישבנו לנו והרצנו קטעים. חזרנו למלון אח"כ להתקלח ושיט ואז הלכנו לארוחת ערב אצל אורי (זה האח של אבא), ואסתי (לא שלומית, אסתי. הבנתם את הארכיטקטורה?).
האוכל, בכל הכנות, לא היה הטעם שלי, אבל לא היה נורא בשבילי בצורה קיצונית. במהלך העסק אני ועומר ארגנו לעצמנו "יציאה" עם מישהי מאוד אקראית עם חבר מאוד נחמד. לצורך העניין ההורים שלה ואנחנו קוראים לה שונית, אבל ההורים עשו את זה רשמי, אנחנו סתם זורמים עם זה.
שונית היא אדם שאני מאוד מעריך. יש לה ערכים רבים והיא יודעת להיות שם בשבילי כשצריך. אולי חלק היה מגדיר אותה בצורה שונה, אבל היא אדם שבהחלט נעים לי להיות איתו.
אז נסענו שלושתינו לטיילת ליד הים. נסענו על אבא שלי, שמוכן להקריב בערך את כל העולם כדי שתהיה לנו חברה טובה.
שיתפנו אנחנו אותה ואת עצמינו בקורותינו בזמן האחרון ולפניו. כלומר מהחטיבה, לפני שעוד הכרנו. גם היא שיתפה אותנו בקורותיה השונות והמשונות. אנחנו יותר מטורפים יההההה ☺.
בדרך ראינו את רותם, יריב (מהכיתה שלי), גיא (מהכיתה של שונית) ודניאל (הזכר מהכיתה של דניאל הבת (לא נעים לכתוב נקבה נכון?)). חזרנו למלון ב4 בבוקר בערך.
למחרת (שבת) קמנו ב9 בבוקר (@#$%@&^#) לארוחת בוקר של המלון. אח"כ הלכנו לישון.
ב4 אחה"צ הלכנו כולנו לשלומית (לא אסתי, שלומית) לעשות על האש על הגג. היה ממש נחמד. ריכלנו בלי הפסקה, אכלנו בכמויות ושמענו דיסק עתיק כל הזמן.
אח"כ ב11 יצאנו עם שלומית אני ועומר ונתנו לה להוביל אותנו למקום נחמד לא זוכר כבר איפה. היה בר, והיה שולחן פול.
הזמנתי בירה וטעמתי גינס (שזה יורד לאט בגרון אז זה מאוד משביע לפי המומחה שלנו (שזה עומר(שהזמין גם טקילה))). אחרי זה שיחקנו שני משחקי פול עם שלומית. עומר היה שחקן ואני ושלומית עשינו תורות משלנו. היה ממש נחמד.
אחרי זה ליווינו את שלומית לגג שלה והלכנו לטיילת. לא היה לנו כוח אז עצרנו בKFC. הלכנו לחדר, ראינו סרט והלכנו לישון.
אתמול (ראשון) ארזנו, עזבנו את המלון הלכנו לעזריאלי. משם הלכנו שוב לדירה של נועה והתנחלנו שם עד למחרת. ראינו טלוויזיה. בקושי זכרתי איך קוראים לי (וזה לא מהבירה כולרות) אז לא היה לי כוח להזיז אצבע. הלכתי לישון מוקדם. אבא שלי לא היה איתנו, הוא נסע לחיפה לעבוד. אבא שלי עובד בבתי זיקוק במחלקת שכר, וצריך אותו כדי לשלם לעובדים. אתמול היה 30 ביולי אז מן הסתם.... הוא נשאר לישון בבית. הלוואי עליי. מתתי הבייתה כבר!!!
היום (שני) קמתי ב8 או משהו... סידרנו את הדירה של נועה, השארנו מכתב תודה ובונבוניירה כמתנה, נעלנו ועזבנו.
בתי זיקוק ארגנו יום הוקרה לעובדים שעבדו בזמן המלחמה (גם יום אחד נחשב ☺) בפארק שפיים. המקום הזה ממש ממש מחורבן יחסית לפארק מים. למזלי הרב הכל היה בחינם (עם תלושים אז אל תקראו לי פראייר) אז איכשהו השתלם. באמת אין לי זין להשוות בין פארקי מים מטומטמים. לכבוד ההפסקת אש החלטנו לחזור הבייתה (זהו אתם יכולים להפסיק לקרוא עכשיו). פרקתי את המזוודה, ועכשיו אני פורק את מה שעובר לי בראש. כלומר אני עומד להתחיל.
כן, שמעתם נכון.
לפני שאני אתחיל אני אעשה גרסה מקוצרת לעצלנים מביניכם:
נסענו לת"א, נשארנו 4 ימים במלון ואצל בת דודה, יום שני היינו בשפיים וחזרנו הבייתה, לקריית חיים.
אחרי זה אני רוצה לראות מי יקרא לי שמוק. מי לא בעצם? נתתי לכם לאכול חרא ולקרוא חפירה רצינית ולא טרחתי לספר על גרסא מקוצרת. טוב נו לא נורא. אני מניח שאתם שמחים שקראתם ולא הפסדתם רגע מחיי.
אין לכם מושג כמה הייתי רוצה לצחוק עליכם עכשיו אם לא הייתי כל כך נחמד.
מצד שני מי אמר שאני נחמד?
ועכשיו הגענו לחלק האמנותי. (כן טפשים זה פה)
בימים האחרונים באמת נתקלתי בדחף מטורף להגיד משהו. משהו חשוב ויוצא דופן. משהו אחד שבאמת מייצג את מה שעובר לי בראש. כשהוא פועל.
לאחרונה שמתי לב שאנשים מסתכלים עליי באור שונה. יש לי צורת הבעה והתנהגות ייחודית. זה לא התנהגות וזה לא הבעה.
זוהי הגישה שלי לחיים.
זה התחיל אצלי בערך מכיתה ו'. באימון כדורסל, למרבה ההפתעה. אני לא אפרט. אני פשוט הבנתי שעדיף לי לנצל את החיים האלה בשביל לצחוק. לצחוק זה דבר משחרר, דבר כיף, דבר שמבטא אותי בצורה שאני לא יודע להסביר.
אז בסוף השנה, החלטתי לממש את העניין. אני רוצה לצחוק על החיים, וכמה שיותר.
אז ככה הגעתי לחטיבה. ילד קטן, ביישן, וגבוה, שלא מפסיק לצחוק.
אבל העניין עוד לא היה שלם. ייקח לי עוד הרבה זמן והתבוננות כדי להשלים את מה שחסר.
בכתה ז' מימשתי את העניין לא בצורה שבאמת הביאה לי הנאה מלאה מהעניין. הסיבה היא, שצחקתי. אבל על חשבון אחרים. והבנתי את זה, מסתבר, מאוחר מאוד. מה שכן, ידעתי לבקש סליחה וללמוד מהטעויות. המבין יבין.
בכל מקרה, ככה בפעם הראשונה בחיים שלי היה לי חבר טוב. ביסודי מעולם לא היה לי חבר קרוב באמת. זאת הייתה הרגשה חדשה ושונה בשבילי. אני הבנתי שבמקום לצחוק על חשבון אחרים, אני צריך לצחוק יחד איתם.
זה כמו שאני אצחק על משהו יחד עם מישהו. אנחנו נצחק הרבה יותר זמן ממה שהייתי צוחק לבד. צחוק של מישהו נוסף מדרבן את הסובבים לצחוק גם הם. כך שאם אני צוחק, אז גם החבר שלי יצחק, וכשהוא יצחק, גם אני אצחק. ככה אנחנו נצחק עד שימאס. אז הפקתי את הלקחים לשנה הבאה.
מכאן המשכתי להיות בקשר עם החבר, שהוא עידו, והתחברתי גם לבן במהלך כתה ח'. היינו חברים ממש טובים. אבל אי הפנמה של לקחים מכיתה ז' גרמה לי נזק. אז הייתי ברוגז עם בן לקצת זמן. פעם אחת. השלמנו תוך זמן קצר, בטיול השנתי של ט'. היום אני מרגיש שהתרחקתי מהם. אולי כי כבר הרבה זמן לא יצא לי לצאת איתם. ואולי זה כי הם מעבירים קשר בדרך הקלאסית. כולם יודעים הכל ורק עופר יודע 10 דקות לפני. היא עובדת בהרבה מקומות מסתבר. אבל אני לא פה בשביל לקטר.
למדתי את הלקחים והמשכנו הלאה. בסוף כיתה י' אני הבנתי שאם רק אני אהנה מהחיים שלי, אז איך אני אהנה מהם?
הבנתי שאני צריך להפיח את הגישה הזאת בעוד אנשים. לא רק בחברים הקרובים, אלא בכל הסביבה שלי. כמובן שהנחתי שלא כל אחד ינצל את זה לטובת הכלל. ערסים למיניהם היו רוצים שאני אתקע להם בגרון ואצחק רק בשבילם, ומטומטמות למיניהן יצחקו עליי מהצד.
החלטתי לבחור למי בדיוק זה מגיע. למדתי לדעת לפי הפנים. והאופי.
מכאן זה מסביר כמה דברים שקרו ואנשים שפגשתי והכרתי בשנה האחרונה. החלטתי שלכל מי שיודע לתת ולתרום, שיודע לכבד, שיש לו ערכים, ובעיקר שיודע לאהוב, הוא אדם כלבבי. כן, אלו מחמאות. לטעמי, לאנשים כאלה מגיע לקבל את כל מה שאני יכול לתת.
אבל כמו שיש אנשים שמגיע להם, יש אנשים שלא מגיע להם כלום.
אני מדבר על אנשים שאין להם חום או רגש, אנשים בלי התחשבות, אנשים שסגורים לצרכים של עצמם או של החֶברה שלהם, אנשים שרוצים לגרום נזק ולהנות בשביל עצמם. אנשים שחושבים שכוח זה הפתרון להכל.
אנשים כאלה הם לא אנשים שאני מסמפט. וכן, אני מזהה אותם. מקילומטרים.
העיקר של הגישה הזאת, שכולם מתייחסים אליה כאל דבר חריג כל כך, הוא זה:
לצחוק זה הדבר החשוב ביותר. חיים ללא צחוק הם לא חיים מלאים.
אני כאדם מרגיש, שאדם שצוחק איתי, או ממני, נהיה באיזשהו מובן חלק ממני, מתחבר אליי ואל הגישה שלי. אני לא זה שהמציא את הצחוק, אבל אני זה שמנסה להוציא אותו מהבור שנקרא הגרון. וכמה שיותר נוציא, כך יותר טוב.
כשאני שומע משפטים כמו "כולכם נראים מיואשים [מכוון לאנשים אחרים], חוץ ממך [מכוון אליי]", או "עופר, יש לך שמחת חיים" או "עופר, גם כשנקיים יחסי מין אתה תצחק? (כן נשאלתי את השאלה הזאת. ועוד ממישהי. הייתם מאמינים?)" אין לי מה להגיב חוץ מלהסכים. אני רוצה לצחוק, ואני רוצה שיצחקו איתי.
זה למשל, המטרה של הלחצנים בצד. הלחצנים בצד הם בדיחות שלי, על כל מיני שטויות. אולי את חלקכם זה הצחיק, אולי לא. המטרה הייתה להצחיק כדי שתכנסו לעולם שלי. תהיו חלק ממני בזמן שאתם קוראים את הגיגיו של בן אדם שרוצה רק לצחוק.
אולי זה נשמע אנוכי, אולי זה נשמע כאילו אני מצחיק את כולכם כדי להשתלט על העולם או משהו, אבל תנסו. אתם תראו בדיוק איך זה מרגיש. ואתם לא תוכלו להפסיק אם אתם תצליחו.
עכשיו, אחרי הנאום הזה, נותר לי עוד דבר אחד להגיד.
העיקר הבריאות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
™OpenG
