איך זה כך שעם הגשם באה העצבות,לבושה בלבן חגיגי.

אולי רק בנשמה שלי החורף מביא עצבות אבל הפעם היא הגיעה מוקדם מידי.

פעם שהייתי קטנה הייתי יוצאת החוצה לקפוץ בגשם ולשמוח שהוא הגיעה,אז מה השתנה עכשיו?

למה אני כבר לא קופצת בגשם,למה אני יושבת ומביטה עליו מהצד,חוששת,פוחדת,נרתעת.

כואב לי עליו,עליי,על הידידות המדהימה שהייתה לנו ואני באמת מקווה שהוא יחזור לעצמו מהר,כי הוא לא מבין כמה אני צריכה אותו לידי,כמה הוא חשוב לי,כמה אני אוהבת אותו ומתגעגעת אליו.

כואב לי ליראות אותו איתה במצב כזה,אני יודעת הכל,אני יכולה למנוע את הסבל שלו אבל אני לא רוצה שהוא יפגע ממשהו שאני אמרתי.

פעם היינו צוחקים על הכל,עכשיו זה רציני יותר מידי,באמת הפכתי לאמא של כולם.

אולי הגשם זה הסימן,שאני צריכה להמשיך,להתפתח,לצמוח למעלה-ונכון לעכשיו הדבר היחיד שעוצר אותי זה הוא...

אז איך זה שעם הגשם מגיעה העצבות בלבן חגיגי??