רע לי.

לא יודעת למה.

אני רוצה לברוח רחוק מכל החרא הזה,אבל אין לי לאן,הרוע עוקב אחרי כמו צל,אני יודעת שאני לא אוכל לברוח לשום מקום,כי בכל מקום יש עיינים שופטות,אנשים שינעצו מבט וישאלו שאלות.

נמאס לי מהכל,לברוח,להתחבא,להסגר בתוך עצמי,לא לתקשר עם העולם שנמצא מחוץ לבועה שלי,לדבר עם השדים שלי ולהמשיך לשכנע אותם שטוב לי איתם ושילכו המלאכים להזדיין!

המלאכים סמויים מהעין ומנסים לעזור,ואני,בהשפעת השדים,מדיחה אותם למאחורי הקלעים.נמאס לי!!!!!!

שידעו אנשים מה עובר עליי,נמאס להתחבא אחרי אלפי מסכות שלבשתי על עצמי והן הפכו לחלק ממני.

שיגמר כבר כל הכאב הזה,שיעלם,לפחות לשעה.

אני רוצה להיות מאושרת,לא במצב רוח רגיל,בגלל שמשם אני נמשכת לדיכאון,לעצב,אני כפופה לרצונם של השדים.

בסופו של דבר אני אעלם,בדיוק כפי שרציתי,אבל הפעם אני אעלם ואף אחד לא ישים לב,כי גם בעינהם מתעתעים שדים,המלאכים אילמים ,ואנחנו,אנחנו חרשים ועיורים.

כל אבן קטנה מפילה אותנו לתחתית,וקשה לנו לטפס,אבל אנחנו חייבים,כיוון שלכל זה יש פיתרון:להפסיק לעצום את עיננו ולהוריד את היידים מהאוזניים,כיוון שאנחנו בחרנו לדבר עם השדים.

המלאכים משלימים אותנו,ואנחנו משלימים אותם,והשדים,בדיוק ההפך המושלם:הם משכנעים אותנו שאנחנו משלימים אחד את השני,אבל בעצם,הם ניזונים מהחסרונות שלנו,הם טפילים ואנחנו פונדקראים חסרי אונים.

נמאס לי!

אני רוצה לשלוט בחיי,שהשדים יעזבו אותי במנוחה.

נמאס כבר!

נ.ב:פעם הבאה אני אחזיר לך מכות,הסימנים פשוט בולטים מידי והם מכערים.