הבלוג של אלמוג P:

השואה ,

השואה היא מילה גדולה מדיי בשביל להכניס כמות כל כך גדולה של עצב ושל הפנמת העובדה שמתו 6.000.000 יהודים . 

אנשים תמימים , שלא עשו שום רע לאנושות הגרמנית.

אנשים שנותרו חסרי אונים , שהיו אנשים מדמינו היהודים, איבדו את משפחותייהם , ילדייהם ,אחייהם קרובייהם ואף את חייהם.

ילדים רעבים , ילדים רזים וכחושים , ילדים שרעבים ללחם , שעצמותיהם בולטות ועינייהם עצובות , ילדים  בודדים שנהפכו למבוגרים ,שאף על פי שניצלו הם מבחינתם כמו מתים,

כל מה שעברו , כל הסבל והעינווים זה כמו מוות,

מוות לנפש!

ואלו שמתו , שנורו , שנרצחו , שנותרו ללא רוח חיים , שהיו בתאי גזים וכאלה שלא ידעו לאן הם נוסעים?,

הם ,

כבר לא ישובו עוד.

ואימהות שנאלצו לעזוב את ילדיהן ולהכריח אותם להישאר במחנות עבודה כיוון שהם חזקים , להן היה קשה מאוד , זה כמו לאבד חלק מהנשמה שלך , מהלב שלך ומהגוף שלך , ו

הבעלים שאיבדו את נשותייהם ואת ילדייהם ואחייהם , נותרו עם תחושה קשה , אם כאב עצום שלא ניתן לתאר במילים.

רק לחשוב על העובדה שכשלי קשה , יש מי שיחבק אותי ולהם לא היה מי שיחבק אותם.

וכשלי קר ואני מתלוננת אני לובשת שכבות על גבי שכבות של בגדים בעוד הם היו עם סמרטוטים ונעליים קרועות והם קפאו מקור בעוד אני מתחממת.

וכשאני רעבה , אפשר בכלל לקרוא לזה רעב? אחרי שאני שומעת על סיפורים מזוויעים על משפחות וילדים שנאבקו על פת לחם בכדי לקבל מעט כוח?

הם, היו לבד , כל אחד נאלץ לדאוג לעצמו, לקוות שיום אחד תגיע התקווה , שיוםם אחד הם ינצלו.

החלטה קשה הם עשו , הם תהו האם כדי למות , האם לבחור בחיים .

ואם יבחרו בחיים? מה זה ייתן להם ?, מה זה יעזור להם ?, הם הרי חיים בסבל , ברעב ,כלואים בתוך מחנות השמדה ותוהים מה יקרה מחר.

גוויות הושלכו על יד בתיי- כנסת , אנשים (יהודים) נורו בתוך בורות שחפרו, בורות שחפרו לעצמם.

במשרפות נשאר רק אפר ועפר. תאי הגזים חנקו את היהודים , והביאו למותם.

והמחריד מכל הרופא מנגלה שעשה ניסויים מדעיים על גופינו , גופינו של היהודים, מה הוא חשב לעצמו , שאנו שפני ניסיונות?

והתלאי הצהוב שהיה עלייהם , כמו מין התראה של הגרמנים אל הגרמנים הנאצים האחרים שאומרת: "אל תתקרבו , הם מסוכנים"

והם תוהים ושואלים את עצמם:"למה מאשימים אותנו? מה אנחנו עשינו? הרי לא גרמנו שום נזק אפילו תרמנו למדינה".

חלקם מתו עם אותם התהיות וחלקם ניצלו, חלקם ברחו והצליחו להגשים את בחירתם לחיות.

ומה נותר לנו ? הדור הרביעי או השלישי,

נותר לנו רק לבכות , להיות חזקים , לא להכחיש את העובדה שניסו להכחיד אותנו.

נותר לנו לספר לדורות הבאים שיבואו, לספר איך מיליוני אנשים מתו ונרצחו , איך קרה לעם היהודי דבר כל כך נורא.ועדיין למרות הסבל בחרו בחיים

שמעתי סיפורים רבים מסבתא רבא שלי ,

אך לעולם לא הצלחתי להבין עד כמה היא סבלה שמה .

היום , כשראתי את התמונות המחרידות ממחנה אוושיוץ ומטריבילנקה וממחנות השמדה שונים , הרגשתי מחנק בגרון , הרגשת ששערותי סומרות ושליבי , שליבי נדם מפעימותיו.

המשפט הכואב ביותר שנכנס לי הכי עמוק ללב היה : " בד"כ אני רגיל לדעת שיש ילדים בלי נעליים, אבל לא הייתי רגיל לראות נעליים בלי ילדים".

והלב , כמעט נשבר לי , כל כך כאב לי , כל כך ראיתי בעיניי את אותם ילדים תמימים מאחורי גדרות תייל עומדים שם, ובפיותייהם תקווה בענייהם דמעות ובליבם כאב ותחושה שאולי קיים הסיכוי שמחר כבר לא יהיו .

כל כך קשה לי לכתוב על זה , לדבר על זה , כי זה נושא מאוד כואב .

אני בטוחה ששכחתי לכתוב עוד הרבה דברים ,

אבל בקשה אחת לי מכם,

תכבדו אותם, את אותם אנשים שבחרו בחיים , למרות הכאב והסבל , אנשים שהיו אופטימיים והסתתרו בתקווה שלא ימצאו אותם. ממש כמו משחקים מחבואים.

לכל אלה שצחקו בצפירה ? זה ממש לא מכובד מצדכם , אתם כל כך חסרי בושה  אם הייתם שם וודאי שלא הייתם צוחקים .

אז עד לכאן עם הרבה כאב וצער ודמעות חנוקות  -אלמוג-.