אני יושבת כאן מול המסך ,
והמילים לא נכתבות בקלות.
יום הזיכרון לחללי צה"ל.
אנשים גיבורים, אנשים טובים , אנשים שנלחמו למעניינו על מדינתנו.
משפחות שקולות, אנשים בוכים, חברים ומכרים שאיבדו חבר , שאיבדו בן ,בעל, או מכר,
איבדו מלאך.
ורק לחשוב , שהיום בערב, אני הולכת להופיע מול המשפחות השקולות.
עם קטע אמיתי שכתבה בזמנו ילדה בגילי שהרגישה תחושה מוזרה, הרגישה שמשהו קורה ,
ובעצם היא איבדה את אח שלה .
והסתכלתי על תמונות שלו , ורציתי לבכות , החיוך שהיה על פניו בתמונה האחרונה שלו ,
החיוך שאומר :"אני כאן איתכם" ,הרגשתי מחנק, כאב עז , ותהיה של השאלה הידועה שלרוב אין עלייה תשובה :
למה קיימות מלחמות?.
ולחשוב שנשים שאיבדו את בעליהן שהותירו אותם לבד ,כאובים , נותרו עם המחשבה של המשפט האחרון שאמר להן: "עוד אשוב".
אין לי יותר מה לכתוב ,
יותר מדי כואב לי .
תכבדו אותם , כי מגיע להם.
-עד לכאן, אלמוג -
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
