אחרי כל כך הרבה זמן. זה פשוט התפרץ ממני והרגשתי את הצורך לכתוב כאן.
שוב פעם להגיע לנקודת ההתחלה המתסכלת, ואם חשבת שהפעם הקודמת הייתה הכי, טעית.
באמת שעשית אותי מאושרת, נהינתי להיות בחברתך, הרגשתי כאילו אין כלום סביב.
במיוחד כשאחרי שלושת המילים שאני כל כך נמנעת מלהגיד מפחד נאמרות, אתה מקבל "גם אני אותך".
ואני יודעת שזה מה שטוב לי. ואני לא יודעת איך להרגיש לסיטואציה הזאת, כעס? געגוע? עצב?
בהתחלה יודעים הכי טוב, אחרי זה נשאבים לזה ומתעוורים. וכשכולם אמרו לי "לין מה את עושה, לין את תיפגעי, לין תיזהרי"
לא הקשבתי.
ואני כל כך מתגעגעת לדיבור איתך ולצחוקים איתך וללשכב במיטה שלך ולהתעסק בכלום שעה שעתיים שלוש ארבעה. רק להיות יחד.
וזה משגע אותי שלקחת את כל זה כל כך כמובן מאליו. וכל פעם מחדש נלחמתי להציל את הקשר הזה.
וויתרתי פה, ויתרתי שם.
ואתה לא מבין שזה באמת נגמר. ועוד אחרי שאתה מבין שזה באמת נגמר אתה לא נלחם עלי.
והייתה לנו תקופה מדהימה יחד, הכרתי את ההורים שלך, חברים שלך, הלכנו למסעדות,
הרגשתי צורך לקנות לך, לפנק אותך.
ובסופו של דבר לקחת הכל, כמובן מאליו. אני לא מעיין אתה שומע, יש לי עמוד שדרה.
והבכי עליך באמת ובתמים מתוך כאב.
אפחד לא האמין שזה יחזיק כל כך הרבה זמן. גם לא היא.
אני מאמינה שזה הרוב בגלל האופי שלי ושלך לפני שהכרנו. אבל וואלה, חמישה חודשים זה מכובד מאוד..
והפכת אותי לבן אדם שונה את זה אני יכיולה להגיד לטובתך, בן אדם שקול יותר, מתון יותר...
כששאלו אותי אם התאהבתי בך עניתי כמובן לא, כי באמת לא התאהבתי בך. אהבתי אותך אין ספק. ואני יודעת שגם אתה.
והיה מובן לי אתה לא בחור שתתחתן. זה הוסבר לי שוב ושוב בדרכים שונות...
תבין שלא הייתה לי ברירה... שברת אותי.
אני מקווה שיום יבוא ואוכל לחבק אותך כמו פעם, אבל בתור ידידים בלבד. כשהכעס יעלם... כי אתה באמת חשוב לי. באמת.