הטירוף הופך לשיגרה

אני לא רוצה לצאת "לחוצת חתונה" או להציג את עצמי כ-"נואשת לחבר" אבל בתקופה האחרונה אני לא יכולה להתעלם מהוייב המיסתורי הזה, מאותה תחושת אופוריה דביקה שגורמת לי צביטה בלב. אז כן, לפני שבועיים, נאצלתי להשלים עם העובדה שאני דוהרת למעמקי העשור השלישי לחיי, העשור הארור שבו על פי נורמה צריך ללמוד,להתחתן,למצוא עבודה קבועה ולבנות בית ציוני במדינת ישראל. כל הציפיות האלו מאדם שעוד לא ממש הצליח להבין מה הוא רוצה לעשות בחייו, מספיקות כדי לגרום לך להתקף לב. בנוסף לכל המטרות שהחברה הנורמטיבית הציבה בפני והלחץ הקטסטרופלי שכרוך בהן- קשה לי להעלים עין מהעובדה שכל הסירים שסביבי מצאו את המכסה שלהם, או בשפה יותר פשוטה את בחיר ליבם. כנראה שאם אני אנסה לספור את מספר המכרות והמכרים שלי שנישאו לאחרונה, אני אזדקק ליותר מעשר האצבעות בהן חנן אותי אלוהים. לכן, אני- רווקה מושבעת שכמוני, סובלת מבחילה ממושכת ומתחילה לתהות מה לא בסדר בחיים שלי. אפילו בעבודה, אותה תחושה ארורה לא עוזבת, ובין תעודה זהות אחת לדרכון אחר - מתרבות תעודות הזהות של זוגות דביקים,מאוהבים ובעיקר צעירים (אפילו יותר צעירים ממני) שלא מכבר עמדו יחד תחת החופה ונשאו דברי קידושין. אני לא מצליחה למצוא את האור שבקצה האומללות הזו, אני לא יכולה לראות את הדברים משתנים. ניסיונות עבר לימדו אותי שוב ושוב, שלא משנה כמה פעמים אני אשנה מסגרת, אעבור דירה או מדינה אני כנראה לא אצליח להתחבר ולהיפתח לאנשים כמו פעם...מעניין למה. לפעמים בלילה, כשיש שקט בחוץ, אני שומעת את ההתראה של השעון הביולוגי שלי...הוא מודיע לי שהגיע הזמן לעבור שלב...למצוא מערכת יחסים. אבל איפה מוצאים את הבחור המושלם? או לפחות זה שיש לנו שפה משותפת? ואם כבר מצאתי אחד שנראה לי יותר מסביר, איך אני בכלל רומזת לו- שכן, אני מעוניינת. כואב לי לחשוב על עצמי, כזקנה בלה וחסרת ניסיון, אבל באותם ימי שישי שנשארים בבית כי אין מה לעשות מחשבות כאלה שבות ולא מרפות...