אדון החצר הוא ספר נהדר משלל סיבות שאם יתחשק לי כרגע לפרט אותן על גבי המרשתת של אלפי פיקסלים מזעריים של זבל מתועש שנוצר לשאוב מוחות ובהסכמה מוחלטת

די

מצאתי תחביב חדש שמחייב אותי להשקיע זמן אך מצריך סלון ריק

וזה (!) לנבור בזכרונות של הבית הזה.

או במידה מסוימת, לנבור במעמקי הראש שלי

כמו שאמרתי מקודם, העיניים שלי שוקעות לאחורי הגולגלת

ואני חושב שעדיף להתחפר במצב בדידות שלא מקבל נחת רבה ועידוד

מסיבות שאמנם לגיטימיות אבל בכלל לא עוזרות.

אז בינתיים לחפור בזיכרונות מוכיח כשורף זמן נהדר

במיוחד שאין לי זין לחסרונות של סארטר והפלצנות הצרפתית הנודפת מכל היצירה.

אז הנה עוד סיבה למה אדון החצר הוא ספר נהדר:

נטול מפוזה ומסתכל לקורא בגובה העיניים, דבר שעיקרי מאוד בספר מטונף שכזה

כדי לגרום לאדם לחשוב ולהרגיש כאב וכיעור, צריך לתת לו לפחות את הכבוד

ולא להרים את האף ולהיות מלא בבשמים שממילא מעטים נהנים מהם

לכו תתקלחו.

זאת הבעיה שכרוכה בלהיות אדם מורכב