לא שבאמת תמיד יש לי איזה משהו מעניין לראות בטלוויזיה ולרוב, זה לא מעניין אותי. גם כשאני נכנסת עם מישהו לריב על הטלוויזיה (מישהו= עירא, אח שלי למי שלא יודע) הריב הוא לא במאת על הטלוויזיה או על הערוץ שאני רוצה לראות...באמת...כאילו, העולם לא ימות. אבל זה נראה לגיטימי מאוד לריב עם מישהו על העמדה שלו. במקרה של אח שלי, שאתו אני בד"כ רבה על הטלוויזיה זה על הגישה שלו, שאותלו אישית, היא מגעילה. אני מודה, אני לא סובלת אגואיזם. זהמו ציע אותי מדעתי, ובעיקר לא אצל אנשים שחשובים לי ושאני חושבת שאם אני אעיר להם, אולי זה ישנה אצלם משהו. עם עירא אי אפשר לתקשר. נסו לדבר אתו- הוא יצעק תנסו לצעוק עליו- הוא ירביץ תנסו להרביץ לו...לא נסיתי ממש. ולא כי אני פוחדת, כי אני לא מסוגלת להרביץ לאחים שלי. לא מהאנשים שעושים את זה, מה לעושת? אז ככה שכשכבר אני יכולה איכשהו לדבר אתו זה כנראה רק דרך דברים טכנים בהחלט. אי אפשר לדבר אתו נגיד על החיים, על איך היה בבית ספר, על איך הוא העביר את היום...ואני מודה שזה חסר לי, כי כשהוא לא נכנס לתוך העניינים שלו  ונעלם(או יותר נכון נהיה מטרד שכל מה שהוא עושה זה להעביר ביקורות ולדאוג לתחת של עצמו), הוא היה אחד החברים הטובים שלי ובאמת באמת נהנתי אתו. היום הוא הפך להיות ילד מגעיל. באמת. אני לא יכולה לסבול אותו כבר. אגואיסטיות שכזו, תסלחו לי, אבל באמת עוד לא ראיתי.

ניסיתי לדבר אתו נורמאלי. נחשו איך הוא הגיב. "מה הקשר?" "את לא אמא שלי" "מי שאל אותך בככל?" "אל תתערבי" "טוב, שתקי כבר", זה היחס הכללי.

ואני חושבת, אם אני לא יכולה לדבר אתו על מה שמעצבן אותי בצורה כזאת כנראה שאני פשוט אצטרך להעיר לו כל פעם שהוא עושה משהו שנראה לי לא בסדר. למשל, כשהוא צועק על עילי (אחי הקטן) כשהוא בוכה, שהוא מרביץ לזוהר( אחותי) ודברים מהסוג הזה וכן, זה מגיע גם לעניין הטלוויזיה. אחת משתי הטלוויזיות בבית שלנו התפגרה, וזה משאיר אותנו, במידה וחישבתי נכון(P:), עם טלוויזיה אחת משותפת לכל המשפחה. זה מטריף אותי שהוא חושב שזה הכל רק שלו, שרק הוא נמצא בעולם הזה, שכשכולם יושבים ורואים משהו הוא יכול להעביר אם זה לא מוצא חן בעיניו. אז אני אתווכח אתו. לא אכפת לי שלפעמים הוא מרביץ לי כשאני עושה את זה, פשוט כבר לא אכפת לי, כי אני לא מוכנה שאח שלי יהיה כזה אגואואיסט! לא מוכנה בכלל שיהיו כאלו אנשים בעולם האמת. אני לא יכולה לסבול אנשים שחושבים שזה רק הם בעולם ורק האינטרסים שלהם, אז שאני אתן לאח שלי להיות כזה?! אין סיכוי!

אתם יודעים איזו אנגריה אני צריכה בשביל לריב אתו? אני לא רבה עם אף אחד אף פעם כי אני לא מסוגלת, כי באמצע אני מתחילה לבכות כי אני לא יכולה לצעוק על מישהו, כי אני לא יכולה להגיד למישהו דברים רעים, כי אני לא יכולה להרביץ לאף אחד אפילו עם הוא עוד שנייה הורג אותי, אני פשוט לא יכולה, לא בנויה לזה. ובכל זאת אני רבה אתו. כדי שילמד שזאת לא הדרך.

לפני כמה דקות, כשרבנו שוב אחרי שהסברתי לו שאת המחשק הוא יכול למצוא גם באינטרנט והוא טען שהוא לא יודע לחפש "רשת ב' " בגוגל, זה הסתיים בזה שהוא אומר לי בטון הרגוע והמתנשא שלו "אל תדברי איתי אלא אם כן זה קריטי". (כמו הפעם שנפלה מהשולחן כוס על הרצפה ונשברה והוא דחף אותי לכיוון הזכוכיות ואמרתי לו שעוד שנייה אני אדרוך על זה והוא הסתכל לי בעיינים ואמר "את מבינה שזה לא נורא אם תדרכי על זה?") ופתאום, עכשיו הוא נזכר שבחדר שלי נמצאים הקלסרים שקנו לנו. אז הוא נכנס לחזר ובטון נורא אדיש אומר "אני צריך שניים שלושה קלסרים" "מצטערת עירא, לי זה לא קריטי." נדמה לכם שהוא לא ניסה להכנס? אז ירדתי לאמא שלי והוא סיפר לה על הקטע עם בטלוויזיה, שאני רציתי לראות משהו אחד והוא משהו אחר וככה הלאה...ואני אמרתי לאמא שלי שזה כבר לא קשור לטלוויזיה. והיא אמרה שנלמד לדבר בינינו כמו בני אדם. אתו אפשר לדבר כמו בן אדם?! "אני בכלל יכולה לדבר אתך? אני יכולה בכלל לשאול אותך 'עירא, מה שלומך?' " וככה עליתי חזרה לחדר, הקלסרים אצלי, אני כותבת את הפוסט המפגר הזה ומחכה רק לשנייה שאני אסיים ואוכל לבכות (שאצלי עד שאני לא בוכה אני לא נרגעת) בלי לדאוג שאני מקלידה את המילה לא נכון מרוב שאני לא רואה את המסך בגלל הדמעות.

אולי לכם זה נראה כמו עוד "מלחמה על שלט" נורמאלית בין אחים, או סתם פוסט שבו אני באה לכלך על האיוב הכי גדול שלי, אחי, אבל זה לא ככה. כי אח שלי פעם היה חבר שלי והיום הוא סתם איזה כתם של בנאדם שמסתובב בבית ונוהם והמריבה הזאת היא לא על איזו תחנה נראה.

אני את הפוסט הזה רצתי לכתוב כבר לפני איזה שנה...אולי יותר נכון רציתי להגיד אותו לעירא. וזה הכי קרוב אי פעם שיהיה לי ללדבר על זה עם מישהו, פשוט הוצאתי את זה כאן ועד הפעם הבאה אני בטח כבר אשכח את ההרגשה המגעילה הזאת.

כתבתי את הפוסט הזה לא בשביל שתגידו "יו עירא מגעיל" כתבתי את זה כי נמאס לי לשתוק. ולהגיד את כל זה לעצמי זו ההגדרה המדויקת ללשתוק. גם לכתוב את זה פה זה לא הכי אקטיבי שיש, אבל נמאס לי כבר להבליג. נמאס לי.