מתחיל מסיקור קצרצר של ההופעות שהייתי בהן בזמן שלא עידכנתי:
נתחיל מההופעה של קספר ביום שישי לפני שבועיים (4.12.09)- הייתה מדהימה! ממש ממש ממש כיפתה על ההופעה ההיא ברידניג בערב סוכות. גם זה שזאת הייתה הופעה בבארבי, ואו! איזה כיף!!!!!!!! זה קספר, מדהימים! אין לי הרבה מה להגיד...אנרגיות מדהימות, קהל מעולה (הפעם) צרחות, קפיצות. קספר.
ונעבור לאחד וליחיד- אביב גדג'.
ההופעה הייתה ביום שבת ה12.12.09 ובה, סופית, התאהבתי.
הייתי בהמון הופעות בחיים שלי. המון. כזאת תופעה עוד לא ראיתי. האביב הזה הוא משהו מדהים. פשוט יצאתי בהלם מההופעה ההיא...בוא פשוט משהו מושלם. כ"כ יוצא דופן, כ"כ ייחודי, כ"כ מושלם! אני מאוהבת במוזיקה הזאת...ואיזו הופעה הוא והלהקה נותנים:O אני פשוט חייבת עוד הופעה!
הנה הביקורת שלי, שעוד ממש לא גמורה ועוד יש המון מה לשנות ובעיקר מה להוסיף...
מהרגע הראשון ששומעים את האלבום החדש של אביב גדג', תפילה ליחיד, מרגשים, ולא רק באוזניים אלא בכל הגוף, שמדובר במשהו מאוד איכותי.
הלהקה הקודמת של אביב, אלג'יר, הייתה בעייני אחת להקות המופת שהיו פה אי פעם, לכן כשהחזקתי ביידי את האלבום והתבוננתי בו בשביל לעשות עם עצמי תאום ציפיות הגעתי למסקנה שאסור לי לצפות ליותר מידי, הרי בדרך כלל כשזה מגיע לאחד מחברי הלהקה לבד התוצר מאכזב בצורה בלתי רגילה. טוב, אצל אביב זה ממש לא ככה! מדובר באלבום חסר טעויות (אני מחזיקה את עצמי לא להגיד מושלם), אביב הצליח לייצר בגאונות שלושה עשר שירים (פלוס שיר נסתר, מה שבעצם הופך את זה לארבעה עשר) ששואבים אותך לתוך מקומות בעצמך שאפילו אתה לא ממש מודע לקיומם.
המהלך של הדיסק הזכיר לי קצת הליכה בתוך יער אפל, נטול קרני שמש או חום כשאתה לא יודע מה יכול לקפוץ עלייך מכל פינה. בכל מקום מסתתר איזה משהו חדש. אני יודעת שמה שאמרתי עכשיו יכול ליצור קצת קונוטציה שלילית, אבל כמה שכאן זה נשמע לכם מינוס כשתשמעו את האלבום תשמעו את הפלוס העצום.
האלבום הזה מנגן לך על הרגש, זה לא פונה למוח, לא לאוזן אפילו, אלא ישר ללב, לרגש. הטקטסים האלו מרגישים כאילו מישהו בא ושפך את הלב שלו והחיים שלו, יחד עם הכל בלי להחסיר אף פסיק יחד עם כל הפחדים והסודות הכי עמוקים שלו,את כל זה- לפנייך על הדף, וכשאתה קורא כזה דבר אתה חושב לעמצך "איך אפשר בכלל להלחין את הדבר הזה בלי להרוס אותו, כזאת רגישות, כזה עומק- אין סיכוי!" אבל ברגע שאתה שומע את האלבום? אתה מבין שהטקסט "על יבש" הוא ממש כלום לעומת העוצמה שמגיעה אלייך באלבום עצמו. לאורך כל שירי הדיסק אביב משלב כלי מיתר וגם כלים כמו קלרינט סקסופון ואקורדיון לצידם של הכלים ה"קלאסיים" לסוגה של הרוק, אפילו רוק כבד, שאביב משתייך אליה , גיטרות בס ותופים, ואני חייבת להגיד שכבר שמעתי הרבה פעמים כינורות או קלרינטים מנגנים רוק, אבל אף פעם לא ככה. השילוב סגנונות הזה שאביב מצליח לעשות הוא אחד מהדברים שמדגישים את היחודיוות שלו (כמובן שיש עוד המון דברים שמבליטים אותו מהסביבה המקומית) הרבה פעמים אפשר לשמוע אלמנטיים מזרחיים בשירים שלו שאיכשהו, ובאמת שאני לא יודעת איך, הם עדיין נשמעים "רוקיים" לגמרי! למשל, השיר "יוון" הוא שיר שבחלקו הגדול נשמע כמו שיר יווני אמיתי, ממש אפשר לדמיין צלחות נשברות ברקע ורקדניות בטן מפזזות אי שם ברקע, אבל בכל זאת השיר הזה שומר כל הזמן על הלגיטמציה שלו להיות באלבום הזה, אלבום מאוד קשה, אלבום מאוד כבד, אפילו מדכא לעיתים, אבל מי שמפספס אותו, אני פשוט מרחמת עליו כי זאת יצירת אומנות.
כששמעתי את השירים "ילדה" ו "יוון" בלי המסגרת של הדיסק אני מודה שלא כל-כך אהבתי. אמרתי לעצמי שבטח ה אלבום הזה לא מוגבש ולא שומר על אחדות בסגנון ומבולגן ומקושקש. אחרי שמיעה של
הדיסק הבנתי שאין דיסק יותר מאוחד ויותר מובהק מזה, זאת אפילו לא שאלה של איזה סגנון, זאת לא שאלה של טעם, זאת אפילו לא שאלה- כל אחד שישמע אותו ירגיש על בשרו ועל לבבו איך הוא חודר את כל ההגנות שלנו וגורם לנו להתאהב בו.
שירים חזקים ויותר רוקיסטיים כמו "בוסר" ו"עיר בלי זיכרון" לצד שירים יותר שקטים ומינימלסטיים כמו "ילדה", "נחש בעשב" ו"השחר החדש" , שירים עצורים שמחזיקים את המתח ומפרקים אותו בסוף השיר כמו "טרף קל" "בלוז ראש חודש" והשיר האגדי "תפילה ליחיד" ושירים כמו הגולם "חדר ללילה", "הסוד", "יוון" ו"מפתח זהב" שאי אפשר לתת להם כותרת בלי להעליב אותם, כל אלו הם השירים שמרכיבים את הדיסק ומובילים אותו לקו עלילתי משותף, כל הסגנונות השונים, כל ניואנסים הכי קטנים- כל זה מה שהופך את הדיסק הזה להיות הברקה מוזיקלית, ולא פחות.
הייתי רוצה לפרט בכמה מילים על השיר שסוגר את האלבום (חוץ מהשיר הנסתר), "תפילה ליחיד" שהוא כמו מסכם את האלבום הזה. אחת עשרה דקות של רגש עצור שבסוף השיר מגיעות לשיאו של האלבום ובצלילים אגרסייבים ובלתי נמנעים משחררות את כל האנרגיות שעוד לא הוצאו החוצה, את כל הסודות הקטנים שאביב עוד לא חשף בפנינו. "גלי עת עצמך", שאם אני זוכרת נכון כך קרא אביב לשיר הנסתר בהופעה, הוא שיר קצת יותר מפוייס שנותן סיום קצת יותר אופטימי לדיסק הקשה אך המושלם הזה.
דיסק שכל פעם מחדש אתה לא מאמין שהוא עוד יכול להיות יותר טוב- וכל פעם מחדש הוא גורם לך לשפשף את אוזנייך ולצבוט את עצמך בכדי לבדוק האם אתה אמנם ער או שסתם חלמת את יצרת המופת הזאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נוי(: