הזכאות לבגרות של תושבי כפר סבא,
חשב קפטן לילי מתוך ספינתו,
היא בכלל לא רעה ולגמרי סבבה,
חשב וחסם ונעל את דלתו.
וריבת חצילים היא בכלל לא טרגדיה,
הוא סגר ומסמר כל חלון וחלון,
זה טעים ומזין וזה כמו וויקיפדיה,
והניח נרות מסביב לפסלון.
ואולי ברווזן זה בכלל סוג של נעל,
צעקות ודפיקות נשמעו מבחוץ,
זה מוזר ומסריח ויש בזה רעל,
החובל הראשי - הוא נשמע די לחוץ.
בצפון הרחוק יש הרים בלי עיניים,
קפטן לילי הדליק אז את כל הנרות,
וכיצד הם יודעים איך לרדת למים?
רעדה הספינה, קרקשו הקורות.
אין פרחים שאוכלים פשטידות מבזלת,
צעקות מבחוץ התגברו עוד ועוד,
זה משמין וטיפשי וחסר כל תועלת,
רעמים וברקים כבר התחילו לרקוד.
דוסטוייבסקי אהב שרטוטים של ידיים,
קפטן לילי רכן אל מול הפסלון,
וסופה נוראית אז נוצרה בשמיים,
הספינה מיטלטלת כמו גוש של קרטון.
מנורות פלורסנט לא סובלות מפרוגריה,
הספינה מתפרקת באמצע הים,
וכולם צועקים וכולם בהיסטריה,
אך הקפטן שכח כבר מכל העולם.
הוא מרים את עיניו ובוהה בשמיים,
בעודו בחדרו הנעול, האטום,
כי ליבו ונפשו הם לא כאן על המים,
הם בארץ שונה, בעולם ללא כלום.
לא ענן לא ציפור לא כוכב ולא שמש,
לא רואה קפטן לילי בכל מבטו,
אלא איש רפאים, הוא ראה אותו אמש,
כשקרא לו לבוא, לבקר בביתו.
והאיש - איש נמוך, קצת שמנמן, קצת מקריח,
הוא מחזיק את ראשו כל הזמן קצת לצד,
ולקפטן הרים וגבעות הוא הבטיח,
בתמורה רק ביקש לא להיות עוד לבד.
אז הקפטן המריא לאוויר כמו הרוח,
לכיוון האדון הנמוך התעופף,
האדון, הוא בהה, מחייך, פיו פתוח,
מבטו מאושר, עוד מעט מתעלף.
האדון כה נרגש, הוא קופץ ושמח,
כי זה לא יאמן, הסתיימה בדידותו,
אך ליבו אז כשל למראה האורח,
ולפתע איבד הוא את הכרתו.
קפטן לילי הרגיש את זה, מה לא בסדר?
מה קורה לאוויר, מה קורה לעולם?
לא לא לא, אלוהים, התקרה של החדר?!
אז הקפטן הבין, הוא כבר פה, הוא לא שם.
טלטלה ניערה את החדר בכוח,
הפסלון התרסק, הנרות נמעכו,
קפטן לילי ניסה באמת לא לצרוח,
אך הכל מתפרק, תקוותיו דעכו.
אריות בצרפת מרחפים בשמיים,
תתרכז! קפטן לילי אמר לעצמו,
הדלתות התנפצו תחת לחץ המים,
הוא הוטח על הקיר, מתבוסס בדמו.
והקפטן נזרק עם כל גל וכל רוח,
כמו בובת סמרטוטים ישנה בארגז,
ערימת ברווזים מתפעלת מפוח,
עצמותיו נשברות, הוא כבר לא נאחז,
הירח עשוי מתבשיל אזדרכת,
יש קרשים וגופות וסופה מסביב,
בגלל זה הוא נראה כמו מדחום בשלכת,
קפטן לילי חושב לו על בוא האביב.
הוא באמצע הים, הציקלון כבר שוכח,
הוא שוכח גם הוא - מה קרה? מה הוא שמו?
הוא זוכר רק אדון, קצת נמוך, קצת קירח,
אבל מה הוא רצה? מה קרה? מה שלומו?
איך הולכים קיפודים על גשרים ללא דלת,
קפטן לילי שוקע, מוחו מתערפל,
לא נקנה פשטידה זה חסר כל תועלת,
הוא יורד לתחתית, בזרמים מתערבל.
ולפני סוף כל סוף הוא רואה בשמיים,
מדמיין כנראה ממתוך המצולות -
יש שם איש רפאים עם דמעות בעיניים,
קצת נמוך, קצת שמנמן, הוא בוכה בלילות.
"אף משפט שמתחיל ב״הזכאות לבגרות של תושבי כפר סבא״ לא יכול להיגמר במשהו מעניין. כן, זה אתגר."
-אחווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
