ההגיגית

זה בא בגלים,

או שאני מרגישה ממש רע, ואז בעזרת שיחה מעודדת זה עובר לי

או שאני מרגישה ממש רע, מתחפרת במיטתי, מקיצה אחרי שעות רבות עם תחושה מגעילה

ואז בעזרת שיחה מעודדת זה עובר לי.

ואז זה חוזר שוב. ועובר. וחוזר. ועובר

זה לא עוזב אותי

אתמול הייתה יומולדת לאמא. הייתי מגעילה.

קניתי לה במתנה שני ספרים, טל באה אליי ויחד אפינו לה עוגת בראוניז מדהימה.

היא הייתה שמחה.

לא כתבתי שום ברכה.

כאילו, אני כותבת. זה הפאקינג תפקיד שלי. כבר חמישה חודשים אני כותבת כמעט בלי הפסקה, אבל לכתוב ברכה לאמא אני לא יכולה.

האמת, אני לא ממש אשמה.

כל התחושה הרעה הזאת של השבוע פשוט חסמה לי כל אפשרות לרגש אמיתי ומיוחד ו... בעיקר רגשי שייצא ממני.

ברחתי כביכול (זה רק כדי שאני לא אכתוב שוב 'כאילו') מרגשות שיגרמו לי לבכות.

כבר חודש אני רק בסופ"שים בבית, למרות שאני עושה יומיות. זה קשה לי כל כך, אני רוצה להיות בבית יותר. יותר עם אמא, עם בר, עם בן ועם רוני.

זה הגיע למצב שכבר התחלתי להרגיש פחות ופחות משמעותית עבור הקטנים, שעד אז הייתי שם תמיד בשבילם.

שבוע שעבר נפצעתי בכף הרגל בזמן המקלחת. נחתכתי, ירד לי ימבה דם ולא כל כך כאב. התעלמתי מזה.

בלילה שבין שני לשלישי, עוד בסגירה של העיתון, הרגל כל כך כאבה לי שבקושי יכולתי ללכת עליה. הלכתי יום שלישי בבוקר למרפאה בקרייה, חבשו לי (אפילו לא חיטאו) ואמרו שיהיה בסדר.

כנראה שלא היה כל כך בסדר, כי יום רביעי בערב הייתי בביקורופא, שם התברר שכל העניין הזדהם לי. קיבלתי גימל.

יום רביעי עשיתי את המדור שלי בשטח-בשטח, הדרמתי עד ביסל"ח, ויום חמישי נשארתי בבית. כבר 3 ימים ברצף שאני בבית האמיתי שלי וזה פשוט כיף!

המיטה שלי נוחה לי (למרות שאני מתה להחליף אותה כבר, ואני חוסכת כסף לרהיטים חדשים) ואני יכולה להתכרבל בה בכל עת, אמא שלי בבית רב הזמן ואני יכולה להתכרבל בתוכה כשמתחשק לי וכשיש לה זמן וכשלי אין קריזות מעצבנות שאני מנסה להפטר מהן כל הזמן מחדש (אמא אומרת שזה טוב, כי זה אומר שאני מודעת. גוד פור מי) וגם אחים שלי פה, שזה ממש כיף. היום בארוחת ערב אמא, רונקיפליץ, בן ואני שיחקנו בקולי קולות משחקים שכללו בתוכם גם חי צומח דומם + מילה בעברית מליצית שמי שמנחש מה פירושה זוכה בתפ"א (למשל פוזמק, גבן, אקספקלריה ועוד). היה לי כיף.

שני חזרה משבועיים בבסיס, אתמול אכלתי עם מאיה בBBB וראיתי לפני יומיים במפתיע את נטע-לי. לפני שבוע טל השתחררה.

לא הייתי בשתייה.

אני נוראית. לא נראה לי שהיה משהו אחד שהזמנתי אליו את טל והיא לא הגיעה. בשביל להגיע להשבעה שלי בטירונות היא לקחה 7 אוטובוסים, הלכה לאיבוד וכמעט ויתרה על בילוי בסינמה סיטי.

לי הייתה ישיבת חדשות, ומכורח היותי מפיקת החדשות, לא יכולתי להרשות לעצמי להבריז (למרות שאם הייתי מבקשת מנטע יפה, היא בטוח הייתה מאשרת לי). אז לא הגעתי.

הרגשתי כל כך רע אחר כך, עד עכשיו.

אני בכלל מרגישה רע, מרגישה חברה מגעילה ופשוט אגואיסטית. כל החברות עם טל ממש קשה לי, מהסיבה היחידה שאני מרגישה לא מספיק טובה לקשר שלנו. אני גם יודעת שפעם כן הייתי טובה מספיק, ושכל דבר שהיה קורה לה היא הייתה באה ומספרת לי ראשונה. עכשיו אני יודעת שאני פשוט לא הכתובת לדברים כאלה. אני כותבת את השורות האלה ומתחשק לי לבכות. כי אני ממש אוהבת אותה. טל, את בטח קוראת את זה. אני באמת אוהבת אותך. את החברה הכי טובה והכי אמיתית שהייתה לי איי פעם או שתהיה לי איי פעם בחיים, ואני לא רוצה לאבד אותך אף פעם יותר לעולם. אני כותבת ודמעות זולגות לי בלי הכרה מהעיניים. אני מצטערת על כל אותם רגעים שפשוט לא הייתי שם, כשקרו לך דברים לא נעימים ופשוט לא הייתי שם כדי להנהן או לחבק, וכשכל פעם שאנחנו נפגשות זה רק כדי שתבואי איתי להוציא גימל או כדי לדבר על החוויות שלי מהצבא. ולא חוויות שלך. ולא דברים שעוברים עלייך. כי את מדהימה, ואני פשוט מזעזעת. מחרידה. אני שונאת אותי. ואני יודעת שאת אוהבת אותי, וזה עוד יותר עושה לי לבכות.

שכשאת טסה לחו"ל ומביאה לי מלא מתנות והמתנה שקניתי לך מברצלונה עדיין שוכבת לי בארון עטופה בשקית ואני אפילו לא זוכרת לבוא ולהביא לך אותה, או שאני זוכרת אבל מתביישת כבר להביא כי בטח תחשבי שאני מפגרת או משהו. למרות שאת לא תחשבי עליי ככה בחיים, כי את פשוט לא חושבת ככה על אנשים.

לפעמים אני חושבת על זה שאני רוצה להיות בנאדם טוב כמוך. אני רוצה להיות כמוך.

אוהבת אותך, הכי בעולם אולי.