דיכאון קיץ.
קראתי את מה שנרי לבנה כתבה על זה במוסף השבוע, והופתעתי. אני תמיד
חשבתי שזה להפך. למה להפך? כי בקיץ, כשאת מול השמש, מופרש מן ויטמין מסוים שגורם
לך להיות מאושרת יותר. ואז את פחות דיכאונית. בגלל זה בלונדיניות מסקנדינביה
מתאבדות, כך חשבתי, כי אין להן שמש שתיתן להן חום. אולי נרי לבנה דיברה על דיכאון
מזגנים, אותו חוטפים כשבחוץ יש כל כך הרבה שמש, ואת יושבת בתוך ד' אמותייך, מנסה
להתקרר באופן מלאכותי, וכל הזמן מכוננת בך המחשבה שיש לך כמה חברים שצולים את עצמם
בחוף, והם יחזרו ביום ראשון ורדרדים ומנומשים בפנים, ועם סימן צעיר של בגד-ים.
אני, בכל אופן, מצאתי את עמק השווה. לא בתוך הבית, ולא ממש מחוצה לו.
יש לנו גינה, זאת אומרת, זה לא בדיוק גינה למרות ששתולים בו עץ מנגו, עץ זית, תפוז
ננסי ואפילו גפן. זה נקרא דירת-גן, ולמעשה, הגן הוא סוג של מרפסת רק על הקרקע.
מעלינו יש עוד חמש קומות, בכל קומה שתי דירות, כלומר, במצב בו בכל הדירות גרים כל
האנשים יש 10 משפחות שעשויות לצפות בי עם גופייה דקיקה ללא חזייה ברגע בו יציצו
מחלונם המשקיף מערבה.
אני מרגישה את הזיעה ניגרת בגבי. ברצינות, לא זכור לי חודש יולי בו
השלתי מעליי כמויות כה אדירות של זיעה. טוב, אולי חוץ מאותם שבועיים לפני שנתיים,
בהם התגייסתי ועשיתי טירונות עם חבריי הכתבים בבסיס ששוכן בבית ליד, עם מדי ב'
ענקיים שידעו להיצמד לגוף בדיוק כשהזיעה הייתה עוברת את הסף הראוי. הריח שהמדים
והזיעה יוצרים פשוט נוראי – משהו טחוב, לא רענן ובעיקר נורא צבאי, עבורי. זה נורא,
נורא, נורא. אבל עכשיו אני סתם מזיעה, בתוך גופיה דקיקה ללא חזייה, עם מכנסיים
מנוקדים ורדרדים שנמתחים מהמותן ועד קצת אחרי המפשעה.
הנקודה הייתה, שכמו שאינני סופגת דיכאון מזגנים כך גם דיכאון השמש שלי
לא גדול מדי. אני איפה שהוא מתנדנדת באמצע, ובכל זאת, החרדות שבות ומבקרות אותי
ובתוכי. הרגשה של זיעה מהולה בחרדה, זיעה חרדתית אפשר לקרא לה, היא הזיעה השנואה
עליי. בעצם, אני לא יודעת עד כמה אני שונאת את אותן החרדות. אני די רגילה אליהן.
מצד אחד, הן מפריעות לי המון, ומן הצד השני – מרגישה ששומרות לי על איזה איזון,
שאני תמיד יודעת שכל הקיום שלי כאן זמני, שבעלייה אחת לאוטובוס לא נכון הכל יכול
להשתנות, שדברים דינאמיים ולא סטאטיים. שלא לנצח אשאר בת 20. יפה וחטובה בגופייה
דקיקה ללא חזייה עם מכנסיים שנמתחים מהמותן ועד קצת אחרי המפשעה.
אבל זה מעין גלגל שאין לו סוף, כמו כדור שלג, שמצד אחד מתגלגל ומטייל
וממשיך בדרכו אך מצד שני רק הולך ומשמין וככל שנוסף לו עוד פתית שלג הוא רק נהיה
מודאג יותר. מעניין מה קורה לכדורי שלג אימתניים בקיץ, או בשמש המזרח-תיכונית. אני
באמת מרגישה שחלק מהמגננות והחרדות קצת פחתו, שאני מצליחה לאט-לאט להתרגל אליהן
ולדעת מתי לשים להן סטופ. אבל היי, אני מטפטפת לעצמי בממוצע 10 טיפות רסקיו ביום.
אני סומכת על הרסקיו כמו שאנשים סומכים על פרוזאק.
הייתה לי מחשבה, לפני כמה ימים, שבמידה ואשרוד את החיים האלה, אתעורר
יום אחד ואגלה שאני בגילה של אמי, ארבעים ומשהו, החרדות יהיו כל כך גדולות שאצטרך
לעשן כל כך הרבה קנאביס כדי להרגיע את הנפש. החרדות משתנות מעת לעת. לפעמים, הן
תופסות אותי במצבים של חוסר ביטחון. מצב הרוח שלי נע בין ביטחון עצמי סביר-גבוה
לביטחון עצמי כל כך נמוך שאני רוצה שהקרקע תבלע אותי. והקיצוניות שבה אני עוברת
ממצב למצב, מדאיג לפרקים.
בסוף כל שיחה כזאת עם עצמי, המסקנה היא שאני צריכה לשוב לטיפול. שמעתי
על מישהי נחמדה ליד אזור מגוריי הארעי.
שבוע טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
