ההגיגית

אני יושבת בחדרי, על מיטתי, טרודה ומוצפת במחשבות.

אתמול בערב היה לא טוב. התעוררתי מצעקות מתחת לחלון.

הייתי על אותה המיטה, באותה התנוחה (כמעט), רק רדומה.

ושוב, אותו הסרט מחדש.

אותו הדפוס.

עד שקמתי, מרוב עצבים סידרתי את הסלון, והחלטתי שדי.

"אני לא יכולה להמשיך לחיות בצורה הזאת", הכרזתי בפני שלוש הנשים שחיות איתי בבית. "מאגר כוחות הנפש להתמודדות עם מצבים שכאלה רוקן כבר מזמן".

הדפוס הזה הולך וחוזר על עצמו: טלפונים חוזרים ונשנים, צעקות מתחת לחלון, דפיקות על הדלת. משטרה. בכי, היסטריה, התמטטות עצבים. תודה שיש רסקיו.

ועכשיו, שוב חזרו לי התקפי הנשימה האלה: התחושה שאני לא מצליחה להכניס מספיק אוויר לריאות ושעוד רגע אני נחנקת.

אני לא יכולה להמשיך לחיות ככה.

אני לא יכולה.

כשזה קרה אתמול, והוא התקשר, ניסיתי להסביר לו בטלפון שנמאס לנו להיות נתונות לכוח שלו. שאין לי יותר כוחות נפש להכיל את זה. שאני לא יכולה לסבול את זה. התשובה שקיבלתי הייתה כה נאורה, שהיא גרמה לי להקיא בפה, ובעצם, מכל חור אפשרי. "תפסיקי לזיין בשכל", נהדר.

תמיד הוא היה נעים הליכות. איש של בני אדם. של שיחות. של מלים גבוהות. להקיא.

אין לי כח לזה. אני רוצה שזה ייפסק. אני לא רוצה עוד לחיות בחרדה הזאת שעוד רגע הוא עשוי להפציע.

נמאס לי לענות לו לטלפון, לשמוע אמירות צבועות ולחשוש מהרגע שבו הכל יתפוצץ.

אני לא יכולה להתמודד עם הרגע הזה שבו הכל קורס. שבו אני מבינה ששום דבר לא השתנה.

אני מבינה ששום דבר לא השתנה וגם לא ישתנה, אני לא חיה בסרט, לפחות לא באספקט הזה של חיי.

אני מודעת מאד. מאד. מאד. ובכל זאת, נותנת לדפוס הזה לחזור.

זה כסף?

אולי.

כשאני חוזרת לדבר איתו יש בי איזה רוגע לכך שלפחות בפן הכלכלי דברים ישתנו. כמובן שזה בולשיט, שקר גס, נוראי. כי הרי הוא לא מאפשר לי לבקש ממנו.

אני יכולה להסתדר לבד. אני אשה עצמאית. יש לי כסף. האדיוט הזה הוא כלום. הוא פרימיטיב, אפס, שוביניסט כוחני.

השבת שלי נהרסה בגללו. ב-ג-ל-ל-ל-ו. עד מתי, עד מתי אני אמשיך להפקיר בידיו את העוצמה הזאת, לחרבן לי את מצב הרוח, את היכולת הזאת לשלוט לי בדמעות, את הרגשות שלי שסוערים בגלל גחמותיו?

לפעמים זה מרגיש שאני חיה בשני עולמות מקבילים.

השגרה שלי, החיים בבית, האוכל במקרר, הבדיחות המשפחתיות, היחסים עם אמא. ההצגות, בתי הקפה, העיתון שמגיע באותה השעה בבוקר.

החברים.

ויש את העולם המקביל, שזה הטלפון ממנו באמצע היום שפעם היה מטלטל אותי, היום גורם לי לבחילה קלה ואוטומאטית מודחק לאנשהו במוח. הצעקות שלו, ההתפרצויות, הגיחות שלו לחיינו. מן הפרה של שקט.

לאיזה עולם אני שייכת? לעולם פרימיטיבי מזרחי רדוד מסרט בורקס?

המסקנה כבר ידועה מראש.

זאת מערבולת איומה.

אני בסדר בסך הכל, באמת. די בסדר. נראית בסדר, עובדת בסדר, הולכת בסדר. רואה בסדר מינוס.

מדברת בסדר. לפעמים מתגמגמת לי מילה. כשאני לא בטוחה. אובססיבית. גם לרסקיו. לעתים.

אבל מבולבלת מאד.

הרגשות, העובדות, הבחירות. הכל מבלבל. לא יציב ורעוע, למרות שעל פניו ובהתנהלות היום-יומית שלי, הכל בסדר.

הוא משגע אותי.

הוא כמו עקיצה של יתוש, שגירדתי יותר מדי. שבכלל לא הייתי אמורה להבחין בה, אבל ברגע שהתחלתי לגרד לא יכולתי להפסיק.

וכשחשבתי שהנה, הפסקתי, זה התחיל לדמם. אני לא רוצה שתישאר צלקת. למרות שאמא אומרת, יש צלקות שעוברות.

הנה, אני מודה בכך בריש גלי - אין לי מושג איך להתנהל עם בנים.

בשנתיים האחרונות יצאתי להמון דייטים, הייתי בקשר עם מספיק זכרים, אבל אף אחד לא סיקרן אותי יותר מדי.

בשלב מסוים כבר חשבתי, האם אני לסבית. התשובה היא, מן הסתם, לא. למרות שאני חייבת לציין שההתלבטות קצת ערערה אותי, והתחלתי להבין אנשים שיוצאים מהארון. שהפחד העיקרי הוא לא זה שאתה אוהב בנים או שאת אוהבת בנות, כי זה לא כזה אישיו. העניין הוא שחלומות שחלמת לעצמך במשך כל חייך עומדים להשתנות, וזה מפחיד.

אני יודעת איך לשלוח לאותם הבנים מבטים מפתים במסיבה, מה להגיד להם בדיוק בנסיעה אקראית ומשותפת באוטובוס, איך להתלבש לדייט הראשון ואיך לנשק, כשצריך.

איכשהו זה תמיד נתקע.

ד' היה אמתי. כך חשבתי.

פגשתי אותו לפני שנה, במסיבה. הסתכלתי עליו, והתאהבתי ישר. החולצה של ולוולט, המבט האדיש, השיער, הגיל. הכל היה מדויק.

החברה שהייתה איתי דחפה אותי לבקש סיגריה. זה היה בשתיים בלילה. אז נגשתי, ובמבט שובב מהול בביישנות שנוררתי ממנו אחת. ווינסטון לייט, אפילו בטבק הוא מדויק, חשבתי לעצמי. "אש תצטרכי לקחת ממישהו אחר", הוא אמר. ומיד כשנגשתי ללכת, אמר, "לא, אל תלכי". אז נשארתי.

הצצתי באייפון, בדקתי מה השעה. "מה זה, תינוק יפני?", הוא צחק למראה התמונה שהתנוססה על שומר-המסך. "לא, זאת בת דודה שלי, ויש לה לוק אסייתי", השבתי לו, ומיהרתי להכניס את העשן לראותיי. "הסופר האהוב עליי הוא יפני". בום. מדויק. כאן כבר הייתי בטוחה שאני מאוהבת, ודמיינתי אותנו פוסעים אל עבר בית המשפט בניו-יורק, כדי למסד את יחסינו. ואותי, מוסיפה את שם המשפחה שלו לשניים שכבר יש לי, ומוותרת בשבילו על עיקרון פמיניסטי. "רוצה לשבת על בירה בחוץ?", הסכמתי. ברור שהסכמתי. בדרך כלל, כשבחור מציע לך במסיבה לצאת החוצה, כנראה שזה ייגמר במשהו שדומה מאד לסקס. אבל לא. אנחנו ישבנו, ודיברנו, ודיברנו. ודיברנו עוד. ועוד קצת.

והכל היה מושלם, והוא לקח את המספר, וחזרנו לרקוד, והוא נישק אותי עם לשון במידה הנכונה בטעם הנכון. והיה גם קרטיב, והוא לקח לי ביס.

חזרתי הבייתה בעננים. בערב שאחרי הוא כבר סימס לי, והתקשר ודיברנו חצי שעה. ודיברנו שוב בימים שאחרי, ונפגשנו, והיה ממש מושלם.

ואני הרגשתי שאני מתאהבת, ושיש לי פרפרים והרגשתי שהוא מרגיש משהו וחששתי שהוא מרגיש שגם אני מרגישה כך. והפחד הזה הרס אותי.

בפעם האחרונה כשנפגשנו, הוא לקח אותי לחוף בתל אביב. ישבנו על שמיכה, הייתה גם בירה וחפיסת סיגריה, שלו.

"בדרך כלל, אני יוצא עם מישהי חודש ומאבד בה עניין", הוא הודה בפניי. "אבל אתך, אני לא יודע. אני לא מצליח לקרא אותך". הוא אמר גם שהוא מרגיש משהו. ואני נותרתי מבולבלת.

האם עליי לחשוף רגשות, או שמא להישאר עם ההבעה המסתורית, שהצליחה לכבוש אותו.

חודש אחר כך עוד הייתי מבולבלת ולהוטה ולא ידעתי מה לעשות, וגם הוא לא ידע.

מאותו ערב במסיבה עברה שנה. אחריו, יצאתי עם עוד כמה וכמה בחורים. עם אף אחד מהם לא הירגשתי את החיבור הזה. הכמעט מושלם, הבחור שנראה בדיוק לטעמי, מדבר בשפה שלי ואוהב את אותם הדברים שאני אוהבת. ושאני בחרתי. זה היה נהדר. אבל זה התמסמס ונגמר.

זה סיפור עצוב, על אהבה עצובה, שאנשים יקראו ויגיעו למסקנה שהם חייבים לסמס כבר לאהובת נפשם, או לאהוב לבם, ולשפוך בפניו, בכנות, את ההרגשה.

כן, זאת מסקנה נכונה. גם אם היא גורמת לי להישמע עלובה.

עכשיו יש אחר. שכשהוא מדבר על אמנות אני רוצה לבכות, וכשהוא מדבר על ספרות אני נמסה וכשהוא מחייך, אני יודעת ישר להסתכל על קמטי הצחוק האלה, הקטנים, בצידי עיניו. ולמדתי לאהוב אותו מזוקן, לא מגולח. למרות שגם מגולח זה בסדר, אם הוא מדבר רק על אמנות ועל שירה. אז אני סולחת.

אבל גם איתו, הלכתי לאיבוד. כי אחרי דייט ועוד כמה דברים, הוא די התעלם. והרגשתי נורא, כי רציתי יותר. ואותי לא דוחים, אני זאת שזורקת, במיוחד שזה הוא.

אבל המתח הזה בינינו, הוא באוויר. ואני מרגישה את זה כמעט תמיד, ועוד לא הצלחתי להבין אם זה ממה שהיה או ממה שעתיד להיות. כאן, בינינו.

ובינתיים, אני מחכה. לא עושה כלום. כי אני לא יודעת מה לעשות, וכשכן עשיתי איתו והייתי קצת אקטיבית הרגשתי מפגרת ודחויה, ואלו שני הרגשות שאני הכי שונאת בעולם. ואני מתהפכת במיטה, ורוצה אותו ולא רוצה אותו ורוצה אותו מאד.

והלוואי והייתי יודעת מה לעשות.