החיים הם כמו מראה- תחייך אליהם והם יחייכו אלייך בחזרה :]

ההרגשה פשוט מופלאה.

מים חמימים מכל עבר, שקט.

מידי פעם נשמעים קולות עמומים מרחוק.

מוזיקה שקטה, דיבור עדין.

הכל כל כך נינוח, בטוח.

אף אחד לא יכול לגעת בי.

אני מרגיש מוגן כאן.

אין בעיות, אין דאגות.

פשוט טוב לי.

אני צף ימים בבריכה חמימה.

היא מתאימה באופן מושלם לממדים שלי, כאילו נוצרה במיוחד בשבילי.

אני לא ממהר לשום מקום.

הזמן עצר שם מלכת. אין לי לאן לרוץ.

מגישים לי מים, מזון.

אפילו צרכים אני עושה שם.

ובאורח פלא זה מתנקה.

אני לא יודע מי דואג לזה ואיך זה קורה.

ואני גם לא שואל.

נוח לי ככה.

מהרגע שהגעתי לפה, זה המצב.

הכל כל כך פשוט, כל כך נוח.

אני לא רוצה לעזוב לעולם.

אפילו זה שאני לבד לא מפריע לי.

רק דבר אחד מערער את שלוותי.

נדמה לי כי מרגע לרגע נהיה צפוף פה, יותר ויותר.

אבל אני מנסה להתעלם.

וככה ממשיכים לעבור הימים.

ופתאום המועקה מתגברת.

הצפיפות נהיית מורגשת, מתחילה להעיק.

אני לא מבין מה קורה.

ויותר חשוב מזה, אין את מי לשאול.

עולמי מתחיל להתערער.

הלחץ כבר גואה בחזה.

אני מרגיש צורך עז לצעוק, לזעוק, לבקש עזרה.

לא יכול שלא לתהות מה השתנה.

אני מרגיש שמשהו קורה.

עוצר את נשמתי, ומחכה.

פתאום, אני חש בטלטלה עצומה !

ואחריה מגיעה דחיפה.

אני מנסה להתנגד בכל כוחי, נאבק, אך זה חזק ממני.

רצף חזק של דחיפות פולט אותי החוצה.

מהבריכה שלי, ממקום המבטחים שלי, מהנוחות, מהחמימות.

פתאום אני חשוף.

אני לא רגיל לזה, זה שונה.

ויותר מהכל, זה מפחיד.

ואני זועק, ובוכה, וצועק.

בגלל שלא ביקשתי את השינוי.