אני לא ממש יודעת איך להתחיל לכתוב.היום הזה פשוט קשה לי.
כבר שנים. עוד מכיתה ט'. הייתי תמימה ושלחתי מכתב לראש הממשלה בנוגע לניצולי השואה ולתנאים הרדודים שהם מקבלים. ניסיתי לעזור להם. קיוויתי לגעת שם במישהו, במשהו.
זה באמת ערב קשה.
יש לי מנהג קבוע- כל ערב יום השואה, לצפות בסרטים המשודרים בטלוויזיה .
אני מבינה שהתפקיד שלי הוא לזכור. לראות, לשמוע, להרגיש. אסור לשכוח.
אחרי המסע לפולין הרגשות היו נסערים בנושא, אך עם הזמן נרגעו. היום ,הרגשות התעוררו מחדש- אנחנו חייבים להנציח! זו חובתנו כנוער יהודי שחי במדינת ישראל .
אנחנו חייבים את זה ל6 מליון קולות שזועקים לנו מהאדמה - הם צועקים ,הם קוראים ,הם מבקשים. תזכרו אותנו.
אני זוכרת שערך נוסף שקיבל דגש חזק במשך המסע לפולין היה הומניות. החשיבות שלנו כבני אדם טובים. המדריכה הזכירה שוב ושוב כמה חשוב להיות אנשים טובים ולזכור ערכים ומוסר .הרי זה ידוע שככל שהטכנולוגיה מתקדמת כך המוסר יורד. אנחנו צריכים לשלוט ביצר הרע ,וכך להכניע את הרשע כדוגמת הנאצים.
היום, צפיתי בטקס ביד ושם. היו 6 משואות אותם הדליקו 6 ניצולי שואה. לפני כל הדלקת משואה, הוקרן סרטון קצר עם סיפור חייו של מדליק המשואה.
אחד הניצולים ,עמד להדליק את המשואה בתורו. הוא קיבל את לפיד האש ,ולפתע...התעלף. בשידור חי. הבן אדם התמוטט על הבמה.
אני הייתי בשוק. התחלתי לבכות כמו שהרבה זמן לא בכיתי. הרגע הזה שבר אותי באיזשהוא אופן.
ניצולי השואה כבר מבוגרים. אנחנו הדור האחרון שזוכה להיות עד לנוכחות שלהם. בקרוב רק הזכרונות ישארו, ותפקידנו הוא לשמר אותם.
לא לשכוח ולא לסלוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
