היום יום הזכרון לחללי צה"ל. הטקס בבית הספר הרגיש לי שונה הפעם. ראיתי את כל החיילים בוגרי כדורי שבאו לטקס והרגשתי שהינה, כבר ביום הזכרון הבא, אני אעמוד שם במדים ובגאווה. 

יצא לי לחשוב בזמן האחרון על כל המלחמות שמתקיימות. אני שואלת את עצמי- למה? כמה שזה נשמע תמים וילדותי, ידוע שכל אדם רוצה לחיות בביטחון ובנחת. כל בן אדם הוא נשמה בפני עצמה, וכולנו בסך הכל דומים. כולנו זן אחד, ודיי נדיר. 

חיילים צעירים בני 18-20, נהרגים . וכמה שנושאי הלחימה והיריבות גדולים ומסובכים, העובדות מראות כי במלחמה - כולם מפסידים. 

אין הפסד גדול יותר מהפסד חיי אדם.

בכל מקרה, זה לא הזמן לכתוב על זה, אחרי הכל במדינה שלנו הלחימה היא דבר הכרחי לקיום. צה"ל הוא צבא הומני ואכפתי, וזה מה שחשוב ומעורר גאווה.

היום הזה גם מתקשר אוטומטית ליום העצמאות . אני רוצה  לצטט כתבה מעיתון ידיעות אחרונות.  ממליצה מאוד לקרוא: 

"לפעמים צריך לעשות זאת. לעצום עיניים, וכמו בדמיון מודרך ללכת לאחור בזמן. להיות רגע אחד עם הזמן ההוא. לפני שהיה פה משהו. 

עם הפחד מהפורעים, עם הצנע,עם המחלות שהביאו איתן הביצות, עם חוסר התמיכה הבינלאומי, עם הפערים העצומים בין האנשים שהגיעו ממקומות שונים כל כך לאותה פיסת אדמה מוקפת אויבים. להיות שם עם משפחות שהגיעו בלי כלום, חלקן אחרי טראומה ענקית שחוו באירופה. לחשוב על האנשים ההם, על המעט כל כך שהיה להם, ועל כל מה שהעזו לחלום.

כלום היה אז מישהו שפוי שהיה מאמין לנו לו היינו מספרים לו כי ישראל, בהיותה בת 62 שנה בלבד, תהפוך למעצמה נאורה וחזקה בכל כך הרבה תחומים. האם מישהו היה מאמין לו היינו מספרים לו אז כי ישראל תזכה להערכה ותהיה מובילה בתחומי המדע, הרפואה, והטכנולוגיה? האם היה ניתן להשוות בכלל מצב שבו נהיה מעצמה צבאית, גרעינית, מדינה עם אחת הכלכלות המפותחות ביותר? 

מותר להתבאס מהולילנד ומהקיפאון המדיני, אפשר לצעוק על סאגת הקברים שאין בברזילי, אבל אנחנו צריכים להיות כפויי טובה מהסוג הנחות ביותר כדי לא להודות שקרה פה משהו נפלא, שנס גדול באמת התחולל פה באדמת ארצנו.
שהצלחנו לקום מהזוועות הקשות ביותר ולהבטיח לילדינו מדינה וביטחון, וחוף של ים ,ושמש חייכנית, ותרבות מקורית ושפה מתחדשת..."

לכתבה הזאת יש המשך והיא כל כך נכונה. השנה אני הולכת להקדיש את כל שמחת יום העצמאות שלי למדינה שלנו. להתנתק רגע מ"הצרות" האישיות, שלא באמת מתקרבות לצרות שהיו לאנשים שחיו כאן אז והקימו את המדינה. לפעמים צריך לקחת בפרופורציה דבר שקורים לנו, ולדעת שיכול היה להיות הרבה יותר גרוע.

היום בערב אני אחגוג עם המדינה שלי ועם אנשים שאני אוהבת את עצם הקיום שלנו כאן. אין דבר יותר משמח מזה. 

סיום הכתבה: