אם הגבול בין אהבה ושינאה הוא דק, הגבול ביני לבינך הוא בלתי נראה. אני מתעוררת בבוקר ומצטערת שאתה לא פה לידי כמו לפני חודש כדי שאני הוכל לחנוק אותך עם הכרית. אני חושבת עלייך כשאני רצה על ההליכון במכון כושר ומדמיינת איך הכל צעד וצעד אני דורכת עלייך ומועכת אותך. אבל כל ערב אני מתעטפת לי בשמיכה ומתכרבלת בכרית שעדיין לא השתחררה מהריח שלך ורק רוצה לצרוח "איפה אתה לכל הרוחות איפה?!".
מערכת יחסים דפוקה לא יכולה להיגמר בבום, זה חוק הטבע, אם היה צרות הן לא יעלמו רק כי אמרת "די" צרות לא מקשיבות לך, לא יש להן חיים ורצון משלהן.
נפרדנו מכל הסיבות בעולם ובלי סיבה בכלל. כל אחד מצא את עצמו בקשר שהוא חושב שהוא אמור להיות בו, לא בקשר שהוא רוצה. ולכל הנל אין שום קשר לרגש. כי את הבחורון הזה אהבתי ועדיין אני אוהבת בכל הלב.
אוהבת אבל כל כך כל כך שונאת. חודש יחלתי ליום שבו תתקשר ותגיד לי" אני אידיוט" "התגעגעתי" ובאמת שאני המשכתי הלאה או יותר נכון המשכתי לעבוד על עצמי שאני ממשיכה הלאה.
"את רוצה להיפגש?" עם הסמס הזה ישבתי במשך 24 שעות עד שפגשתי אותך במקרה ואמרת לי הכל.. אני אוהב אותך כל כך, את מאלוהים. את כל מהשאי פעם ביקשתי.. ונעלמת. נעלמת לאלוהים יודע איפה.
השארת אותי עם סימן שאלה כל כך גדול שאולי היה בכוונה ואולי לא, אבל אלוהים אני כל כך שונאת אותך ואוהבת אותך באותה נשימה. הייתה כל מה שיחלתי לו וכל מה שפחדתי ממנו באותו זמן ואני לא יכולה שלא לקוות שתתקשר מלא בדמעות ותגיד לי את מה שאני כבר יודעת.. שאתה אידיוט!