"

לכל אחד יש ריח, ואני את שלה הכי אוהב. עניין של טעם.

אם אני לא אוהב ריח של מישהי, זה לא אומר שיש לה ריח לא טוב, זה רק אומר שהיא לא בשבילי.

ואם אוהב עד כדי כך שנכנס לקריז לפעמים כשאני לבד, שלא מסוגל להתרכז בשום דבר אחר חוץ מאשר בנסיונות לשחזר את הריח שלה, סימן שהיא הכי בשבילי שאפשר.

והיא סיימה הכל בהצטיינות, ולי אפילו בגרות אין. ואבא שלה היה אומר "הלך עליי. אין לאף אחד אחר סיכוי אצלך, לילך, שמעי מה אני אומר לך, ראיתי את המבט." ככה אמר מהיום הראשון. והיא הייתה מכחישה, אבל ידעה שהוא צודק.

ובשנה החמישית, בפעם הראשונה, אני הנחתי את הראש עליה, ולא היא עליי. וזה סימל הכל, סימל בעיקר שגם בשבילי אנחנו לכל החיים.

הייתי חוזר מהצבא, מתכרבל בתוכה, מעביר יממות שלמות בתנוחת כפית. עוטף אותה ומחפש דרך להרחיב כמה שאפשר את שטח המגע בין גוף לגוף, את נקודת ההשקה. ובלילה נרדם מחובק, ואומר לעצמי שלא יכול להיות שהפכתי לאחד כזה, שנשאר מחובק ולא מסמן גבול באמצע המיטה ולא בורח אל הצד שלו, אל השקט, שש שניות אחרי שהבחורה סגרה עניין ועצמה עיניים.

וכבר לא התביישתי ממנה, כמעט אף פעם, כמעט בלי סינון הייתי אומר כל מה שחצה לי את קו המחשבה.

"

(אם יש גן עדן - רון לשם)