כשרע לך אתה חייב לכתוב, ככה זה עם כולם.

כשאנשים מאושרים הם שוכחים מכל מה שסובב אותם, או סבב אותם כשהיו אומללים. הם עסוקים באושר שפתאום נפל עליהם וכנראה שנפל עליי אושר בכמויות מטורפות אם בקושי כתבתי, כבר שנה שלמה. לא, זו לא ההתבגרות וחוסר העניין באתרי בלוגים בשל היותי בת 21, זה האושר.

אף פעם לא חיפשתי את האדם שיהפוך אותי למאושרת, האמת שאף פעם לא חיפשתי אף אדם, אם חושבים על זה לעומק. אני מאלו שבטוחות (ויהיו בטוחות בכך לעולם) שהאדם הנכון יגיע בעצמו, יחד עם כל האושר שהוא יכול להעניק.

וזה היה ככה תמיד, האדם הנכון, לפחות לאותה התקופה, תמיד הגיע לבד. אף פעם לא חיפשתי לעצמי מישהו. לא בגלל בדידות ולא משעמום ולא כדי לשנות קצת את חיי השגרה שלי. ואפילו שלא חיפשתי, הגיעו כמה, אבל אף פעם לא הרגשתי באמת מאושרת.

אני לא אגיד שיש לי נסיון כלכך גדול, ב20 (ו1) שנות חיי הצלחתי לקיים 3 מערכות יחסים של שנה+, ובאף אחת מהן לא הרגשתי שלמה עם עצמי, לא אהבתי את עצמי באמת, לא הרגשתי על גג העולם, לא התעוררתי עם חיוך כל בוקר, לא ציפיתי לחיבוק אוהב כל לילה, לא הרגשתי פרפרים בבטן בכל פעם שחשבתי/דיברתי/פגשתי את האחד המיוחד לאותה התקופה ולא סמכתי עליו בעיניים עצומות, לא חייכתי סתם ככה, לא אהבתי באמת, לא הייתי מוכנה לוותר על חלקים מעצמי בשביל אותו אדם, לא הייתי אני עצמי, לא פחדתי לוותר הזוגיות ההיא ולא הרגשתי נאהבת ומיוחדת באמת.

יש שיגידו שאחרי נסיונות כושלים הביטחון העצמי יורד פלאים, אבל נדמה לי שהוא פשוט לא היה שם. אף אחד, אף פעם לא נתן לי הרגשה שאני יכולה לסמוך עליו בעיניים עצומות ושבכל מצב וזמן הוא יתן לי את העולם כולו.

אני בחורה קשה, יש שיגידו קשה מאוד. אני לא סומכת כמעט על אף אחד, אני אף פעם לא מספרת הכל לכולם, במקרה הטוב רק חלקים, אני לא נפתחת לאנשים בקלות, אני לא מתחבבת על אנשים בקלות, אנשים לא מתחבבים עליי בקלות, אני לא אתן למישהו שלא חשוב לי באמת את כל כולי ואני בשום פנים ואופן לא אמהר להכנס לתוך מערכת יחסים עם בן אדם שהרושם הראשוני שהיה לי עליו הוא של פלרטטן, שחצן, עקשן שחייב שהמילה האחרונה תמיד תהיה שלו ואוי ואבוי אם ישברו לו את המילה, שאוהב להתווכח, אוהב להיות הצודק ואוהב להתערב בכלכך הרבה דברים.. בקיצור בן אדם פתוח. ההפך ממני. כמעט.

ואיכשהו, בדרך שאני אף פעם לא אצליח להבין, הצלחתי להתאהב בבן אדם הלא נכון בשבילי, ובדרך שאני בעצמי לא מבינה הצלחתי גם לאבד אותו.

אחרי מערכות יחסים מיותרות שעל חלקן הייתי מוותרת וחלקן לימדו אותי מספר דברים על החיים, נפלתי דווקא על הבן אדם שלא יכולתי לסבול מהרגע הראשון שראיתי ולא יכולתי לסבול אפילו דקה לידו.

עכשיו אני לא יכולה לסבול אפילו דקה בלעדיו.

יהיה לי קשה לשחזר איך זה קרה, אני רק יכולה להגיד שניסיתי למנוע את זה בכל הכוח.

אני אהיה עם מישהו שפסלתי מראש? דבר כזה קרה רק פעם 1, כשהייתי בת 13, ובגיל 13 עושים טעויות בשפע.

אני אהיה עם מישהו יותר עקשן ממני? יותר חכם ממני? יותר קיצוני ממני?

אז בהתחלה, בגלל הלבטים, ניסיתי איכשהו להרחיק אותו ממני, אבל לא הצלחתי לשלוט על הרצון לדבר איתו ולראות אותו ולהיות איתו וזה הגיע למצב שאני כבר לא רוצה שנתרחק. מצב שבו הוא גורם לי להאמין בו ומבקש ממני שאפתח בפניו ושלא אפחד ממנו ושאסמוך עליו.

הבן אדם הראשון שאמר לי שהוא רואה עתיד איתי ורואה במערכת היחסים הזו מעבר לסתם קשר זמני - ולא הפחיד אותי, הבן אדם הראשון שגרם לי בעצמי לראות עתיד איתו ולהרגיש הכי נוח ונכון איתו ולא לפחד משום דבר ולדעת שתמיד יהיה לי מישהו שאני יכולה לרוץ אליו כשקצת קשה לי, שיכעס כמוני אם אחד החברים שלי מאכזב אותי, שיהיה החבר הכי טוב שלי ויעשה הכל כדי שאחייך.

הבן אדם היחיד שהאמנתי לו כשאמר לי שהכי חשוב לו שאהיה מאושרת, היחיד שסמכתי עליו ועל כל מילה שלו בעיניים עצומות, היחיד ששנייה אחרי שהוא מעלה לי את הפיוז מצליח לגרום לי לצחוק עד דמעות, שיכול לעצבן אותי ובו זמנית להזכיר לי למה אני אוהבת אותו כלכך, שיודע מה הן כל הנקודות הרגישות שלי ומשתמש בזה לפעמים כדי להחזיר אותי למסלול היחיד שנתתי לו הכל מכל הלב, שקודם כל חשבתי עליו, שתמיד רציתי לגרום לו להיות מאושר

ואני לא יודעת,

אולי אני מפגרת, אולי מערכות יחסים זה לא בשבילי, אולי אני לא צריכה לסמוך יותר על אף אחד, אני לא יודעת.

איך לעזאזל הצלחתי לגרום גם לזה להתפרק?

הדבר היחיד שהאמנתי בו בלב שלם, שנה שלמה של אושר אמיתי, אפילו ברגעי המשבר.

כל הדמעות, כל הריבים, כל המשברים, הרדיפות, הכל היה שווה את זה אם בסופו של דבר הכל חזר לקדמותו.

ועכשיו אני מבולבלת. ודיי אבודה.

כבר יותר מחודש אני הולכת מפה לשם, לא מוצאת את עצמי, לא מכירה את עצמי, לא יודעת מה לעשות.

ואני כבר לא יודעת מה להגיד

וכבר לא יודעת מה לעשות

ולא יודעת איך לדבר אל הלב שלו

ולא יודעת איך לגרום לו שוב לחשוב עם הלב ולא עם הראש

ואני מפחדת מהרגע שהכל באמת יגמר

אני מצטערת שנכנסתי לכל זה, אני מצטערת שנתתי לעצמי להתאהב בבן אדם הזה, שידעתי שהוא לא נכון בשבילי מההתחלה.

אני לא רוצה לאהוב יותר לעולם

ואף אחד לא מצליח להבין