אבל הכי אני אוהבת להתכרבל בנבכי המוח שלי. לנוח בתנוחת עובר לצידה של האונה הטמפורלית ולשקוע בעולם הפנטזיה הארור שלי. לעזאזל, כמה שהייתי רוצה לזעזע. והמציאות מכה בי כמו אב חסר רחמים, והמהלומה המהדהדת הזאת משאירה אותי עומדת, מושפלת ונבוכה, כמו ילד מפגר שלא מסיק מסקנות ביעילות. אני אפילו לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שחשתי מבוכה.
מרגיזים אותי ביטויים שמסוגלים להתקיים רק בהקשר מילולי. כמו למשל, "הלוואי שהאדמה הייתה בולעת אותי עכשיו".
כינוי:
טרפסיכורה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
