הצלע השלישית

ישבנו בפארק נטוש בישוב שלי.

שעת בין ערביים ערב.

הוא ביישן כזה.

חמוד כזה.

ממש לא כמו כולם.

וזה מצחיק כי שניינו ביישנים.

והשיחה קצת נתקעת.

אבל הייתי גאה בעצמי ששאלתי אותו כל מיני דברים.

ואמרתי לעצמי בראש "במקרה הזה, המטרה מקדשת את האמצעים".

ושאלתי אותו גם שאלות טיפשיות.

היה נחמד.

והוא נבוך בדיוק כמוני.

לא יודע מה לעשות עם עצמו כל כך.

לא יודע מה לעשות איתי.

רק לקראת הסוף הוא נגע לי ביד ואמר שהיא קרה.

וזה מוזר כי בדרך כלל הידיים שלי ממש חמות.

ובסוף הוא החזיר אותי הביתה.

ונתן רק נשיקה על הלחי.

לא יותר.

סמלי, וחמוד.

הוא לוקח את זה לאט וזה מוצא חן בעיניי.

לא ישר מתנפל,

לא נוגע ושולח ידיים.

לאט לאט. קודם להכיר, לדבר.

זה כל כך כל כך נדיר בקהילה הזאת!

יש מצב שאני אראה אותו כבר מחר,

אבל אם אני לא אקח את זה בידיים,

אז לא יצא כלום.

וזה יחס בדיוק ליניארי:

ככל שאני אשקיע יותר, ככה יצא יותר.

ואם זה לא יבוא ממני זה לא יבוא בכלל...