הצלע השלישית

בוקר - עבודה: בונים, הקצפה, קופה, אפייה.
צהריים - חונכות: שיעורים, תרגילים, דיבורים.
ערב - כושר קרבי: ריצות, מתיחות, שקי חול.

בוקר - בית ספר: תרגול, עידוד, דיבור.
ערב - עבודה: בונים, סגירה, שטיפה.
לילה - יציאה: חברים, אוטו, מוזיקה, Yellow.

שיגרה.

ואני מרוצה ממנה. אני מרגיש שאני באמת ממצה את עצמי.
אני נהנה מכל שניה, ומנסה לנצל את הזמן בצורה הטובה ביותר.
אני ישן כ6 שעות בלילה. מעין הכנה לצבא.
מנסה לתרגל את הגוף שלי ולהביא אותו לקצה.
אם יש אפשרות לעשות משהו, לא לוותר בגלל שינה! נחים בקבר!

"דין-בא" היה איתי בתיאטרון. יש לו חיוך כובש ומראה ילדותי-חמוד.
בתקופת החזרות הוא לקח אותי לעבודה שלו באומנות. כאילו הכניס אותי לעולם הפרטי והאינטימי שלו. אני לא הבנתי אותו אז ונורא פחדתי. לא ידעתי אם להאמין לגיידר שלי. וחוץ מזה, עם אנשים שהכרת לפני שפיתחת את המודעות זה קצת יותר קשה.
אז זרמתי ולא יזמתי. יכול להיות שהוא רצה ממני משהו מעבר. תמיד קיוויתי ככה ופחדתי לנסות למקרה שאני טועה. בכל זאת אנחנו באותה שכבה.
אתמול הוא התקשר אלי. סתם מתוך שום מקום והצעתי שנשב לארוחת צהריים איפשהו. הזמנתי אותו לסושי. הייתה לנו שיחה קלילה על התקופה של לפני הצבא ואיך שכולם כבר התגייסו. אולי זה יחזק את הקשר שלנו? מי יודע אם הוא התכוון למשהו מעבר, אבל אני סקרן לגלות. אולי הגיע הזמן להתבגר ולהעיז. לתת לו לגלות מעצמי ולקוות לטוב. בכל זאת, אנחנו כבר לא בתיכון.

"אלירן" הדוגמן היפיפה שלי, שכתבתי עליו כבר כל כך הרבה חזר לחיי. הוא בא לארומה ונתתי לו שוקולד איכותי. דיברנו קצת ואמרתי לו שאנחנו צריכים להפגש מתישהו. ביציאתו מהסניף הוא אפילו נתן לי נשיקה על הלחי. נורא הובכתי אבל גם מאד הוחמאתי. דיברתי איתו אחר כך בצ'ט בפייסבוק (כמו אז) ואמרתי לעצמי שהפעם אני לא יכול לתת לו לחמוק ממני. ובאמת נפגשנו. ישבנו בחניה של הבריכה שזה אירוני בהתחשב בעובדה שהכרנו בבריכה. הוא סיפר לי על האקסים שלו ועל היזיזים שלו. מסתבר שהוא קצת זנותי (לפחות יותר ממה שחשבתי). אני הקשבתי ובלעתי את המילים שלו בתיאבון. וככה אני תמיד בהתחלה. הרי מה שאנשים הכי אוהבים זה שמקשיבים להם. סיפרתי לו קצת על ההיסטוריה שלי (שהייתה די דלה יחסית לשלו).
הוא חתיך שזה כואב והוא אומן יוצר עם מחשבה ועומק.
אני הייתי מאד רוצה שיצא משהו רגשי מזה, ואם לא אז לפחות סטוץ. רק כדי להגשים עוד פנטזיה שלי...

יש לי עוד חודש עד הגיוס.
אנשים שואלים אותי למה אני לא נח? לא טס לחו"ל?
אבל אני כל כך נהנה מהשגרה שלי. נהנה מכל רגע.

תופס כל שניה בשיניים, מוציא ממנה את המיץ, וזורק אותה לשק העבר עם האחרות.

אני רק מקווה שהתקופה הזאת תיזכר לי כאיזשהו ניצנוץ פורה כשאסתכל אחורה.