הצלע השלישית

אני מתגייס ביום שני.
מתרגש מאד ומצפה כבר להתחיל בדרך החדשה.
כמו להולד מחדש לעולם אחר לגמרי.

במהלך השבוע נפרדתי מהרבה מאד דברים שהייתי רגיל אלייהם.

הייתה לי המשמרת האחרונה בארומה. ארומה הייתה כמו בית שני בשבילי (בגלל שהייתי שם חלק כל כך גדול מהזמן). היו לי שם חברים, אהבתי את העבודה, והעריכו את מה שאני עושה. אני הערכתי את מה שעשיתי. קיבלתי מהם גם מכתב המלצה.

בנוסף אני עוזב את בית הספר. אומנם בפעם השניה אבל זה גם משהו. בחודשים האחרונים התנדבתי כחונך חברתי ל"נוער בסיכון". זאת הייתה בהחלט עבודה מלאה ומספקת ולא מעט מתסכלת. והתלמידים היו כל כך חמודים כשעזבתי. עשינו ארוחת פרידה והכינו לי אלבום תמונות של כולם וכתבו בו הקדשות וברכות. ממש התרגשתי. וגם אני כתבתי לכל אחד מכתב פרידה. הבטחתי עוד לחזור לבקר אותם על מדים.

היה לי האימון האחרון בכושר קרבי. מה שהיה חלק ממני במשך יותר משנתיים וחצי נגמר לבסוף. כתבתי מכתב למאמן שלי, ובשיחת סיכום הבאתי חתיכת נאום (שהייתי ממש מרוצה ממנו), שבו הסברתי כמה הגוף והמסגרת הזאת תרמו לי להתפתח, ואיך הבנתי שגם אם אין לי כושר גופני טוב אני עדיין יכול לתרום המון המון לצוות שלי. למדתי שם לפקד ואני שמח כל כך על כל אימון שטרחתי בקנאות לא לפספס.

כל השבוע עשיתי מלא קניות לקראת הגיוס, הרבה ציוד, ומסתבר שאני גם סוגר שבת ראשונה אז אני צריך מספיק לשבועיים.

וסוף השבוע הגיע, ואתמול חגגתי במסיבה.
אבל עדיין, קצת מוזרה לי השבת הזאת.

מתן מתגייס יום אחרי.
הוא הזמין כמה חברים לבראנץ' אצלו הבוקר.
היה ממש נחמד. אוכל מצוין, חברה טובה.
וגם יש כזאת שבת יפה בחוץ.
השמש זרחה, האוויר היה נעים,
צחקנו, אכלנו, היה כל כך רגוע.

אם רק הייתי יכול לשמור את הסצנה הזאת.
להנציח את הרגע הזה בתודעה שלי ולחזור אליו בימים קשים.
אני יודע לאן אני מתגייס. אני מאד מרוצה מזה.
סגרתי דברים אחרונים באזרחות ואני מתחיל מחדש.
יש לי תקווה, יש לי חברים שמקיפים אותי ותומכים בי.
כולם צוחקים ונהנים.
רק לזכור שרגע כזה קיים.
אני עוד אחזור אליו. אלך אחורה אשהה שם כמה רגעים, אקבל כוחות חדשים ואשוב לזמן שלי.

דיברתי עם גל, החבר הכי טוב שלי, שהוא כבר כמה חודשים בצבא.
תמיד חשבתי שבטירונות בעצם מוחקים לך את כל האישיות ולאט לאט בונים אותה מחדש כחייל ולא כאדם.
הוא הסביר לי שזה לא נכון. הצבא לא מוחק לך את האישיות אלא רק מייעל אותך. הוא מוציא ממך את המירב ונותן לך להתבטא 

בדרכים משלו.

אני הולך להתגייס לצבא.
אני הולך לוותר על הבגדים שלי.
               אקבל מדים במקום.
לוותר על השם שלי.
             אקבל מספר במקום.
לוותר על השיער שלי.
           אקבל כומתה במקום.
לוותר על החופש שלי.
      אקבל שעת ט"ש במקום.
לוותר על החברים שלי.
         אקבל חדשים במקום.
לוותר על הייחודיות שלי.
      אקבל קבוצתיות במקום.
לוותר על האני שבי.
        אקבל ערכים במקום.

ומסתבר שזה לא לגמרי נכון.

אזכה לשמור את האני שבי, ובכל זאת לקבל ערכים.

הכל לאט לאט.
צו ראשון.
מיונים.
שאלונים.
שלב אחר שלב ואהיה חייל.
כשמפרקים הכל לחלקים קטנים זה הרבה פחות מפחיד מהדבר הענק שנקרא צבא.
לארוז את התיק. להרשם בכניסה. לעלות על האוטובוס. לקבל מדים...

לאט לאט, שלב אחר שלב.
נעבור את זה.

בהצלחה לכל מתגייסי מרץ :)

בוקר - עבודה: בונים, הקצפה, קופה, אפייה.
צהריים - חונכות: שיעורים, תרגילים, דיבורים.
ערב - כושר קרבי: ריצות, מתיחות, שקי חול.

בוקר - בית ספר: תרגול, עידוד, דיבור.
ערב - עבודה: בונים, סגירה, שטיפה.
לילה - יציאה: חברים, אוטו, מוזיקה, Yellow.

שיגרה.

ואני מרוצה ממנה. אני מרגיש שאני באמת ממצה את עצמי.
אני נהנה מכל שניה, ומנסה לנצל את הזמן בצורה הטובה ביותר.
אני ישן כ6 שעות בלילה. מעין הכנה לצבא.
מנסה לתרגל את הגוף שלי ולהביא אותו לקצה.
אם יש אפשרות לעשות משהו, לא לוותר בגלל שינה! נחים בקבר!

"דין-בא" היה איתי בתיאטרון. יש לו חיוך כובש ומראה ילדותי-חמוד.
בתקופת החזרות הוא לקח אותי לעבודה שלו באומנות. כאילו הכניס אותי לעולם הפרטי והאינטימי שלו. אני לא הבנתי אותו אז ונורא פחדתי. לא ידעתי אם להאמין לגיידר שלי. וחוץ מזה, עם אנשים שהכרת לפני שפיתחת את המודעות זה קצת יותר קשה.
אז זרמתי ולא יזמתי. יכול להיות שהוא רצה ממני משהו מעבר. תמיד קיוויתי ככה ופחדתי לנסות למקרה שאני טועה. בכל זאת אנחנו באותה שכבה.
אתמול הוא התקשר אלי. סתם מתוך שום מקום והצעתי שנשב לארוחת צהריים איפשהו. הזמנתי אותו לסושי. הייתה לנו שיחה קלילה על התקופה של לפני הצבא ואיך שכולם כבר התגייסו. אולי זה יחזק את הקשר שלנו? מי יודע אם הוא התכוון למשהו מעבר, אבל אני סקרן לגלות. אולי הגיע הזמן להתבגר ולהעיז. לתת לו לגלות מעצמי ולקוות לטוב. בכל זאת, אנחנו כבר לא בתיכון.

"אלירן" הדוגמן היפיפה שלי, שכתבתי עליו כבר כל כך הרבה חזר לחיי. הוא בא לארומה ונתתי לו שוקולד איכותי. דיברנו קצת ואמרתי לו שאנחנו צריכים להפגש מתישהו. ביציאתו מהסניף הוא אפילו נתן לי נשיקה על הלחי. נורא הובכתי אבל גם מאד הוחמאתי. דיברתי איתו אחר כך בצ'ט בפייסבוק (כמו אז) ואמרתי לעצמי שהפעם אני לא יכול לתת לו לחמוק ממני. ובאמת נפגשנו. ישבנו בחניה של הבריכה שזה אירוני בהתחשב בעובדה שהכרנו בבריכה. הוא סיפר לי על האקסים שלו ועל היזיזים שלו. מסתבר שהוא קצת זנותי (לפחות יותר ממה שחשבתי). אני הקשבתי ובלעתי את המילים שלו בתיאבון. וככה אני תמיד בהתחלה. הרי מה שאנשים הכי אוהבים זה שמקשיבים להם. סיפרתי לו קצת על ההיסטוריה שלי (שהייתה די דלה יחסית לשלו).
הוא חתיך שזה כואב והוא אומן יוצר עם מחשבה ועומק.
אני הייתי מאד רוצה שיצא משהו רגשי מזה, ואם לא אז לפחות סטוץ. רק כדי להגשים עוד פנטזיה שלי...

יש לי עוד חודש עד הגיוס.
אנשים שואלים אותי למה אני לא נח? לא טס לחו"ל?
אבל אני כל כך נהנה מהשגרה שלי. נהנה מכל רגע.

תופס כל שניה בשיניים, מוציא ממנה את המיץ, וזורק אותה לשק העבר עם האחרות.

אני רק מקווה שהתקופה הזאת תיזכר לי כאיזשהו ניצנוץ פורה כשאסתכל אחורה.

תמיד הסתכלתי עלייהם מלמטה.
החבר'ה הטובים.
השכבות הגבוהות שהיו מעלי.
אחים שלי,
אפילו מחזור אחד לפני.
החבר'ה הבאמת טובים.
אלה שהולכים ליחידות המובחרות.
האלה שהם האנשים הכי טובים.
שהם מצטיינים אצל המורה לפיזיקה,
אבל בכל זאת הם הכי מגניבים.
אי אפשר לתאר אותם.

תמיד רציתי להיות אחד מהגברים האלה.
אותם אנשים שראיתי בכושר קרבי והערצתי.
אבל אני תמיד הייתי רכורכי. לא אהבתי ספורט.
תמיד אחרון בכל ריצה.

אבל היום, אני מרגיש קרוב אלייהם מתמיד.
וחלק גם מסתכלים עלי למעלה.
והנה אני יושב ושומע "החלונות הגבוהים" כמו שאח שלי שמע בתקופה ההיא.
ואני חושב על האנדטרה בבית הספר לבוגרי בית הספר שנפלו במערכות ישראל.
וחושב האם יש מקום לעוד שמות.

"בוא חייל של שוקולד
בוא אלי אל המקלט
שב תנוח אל תירא
ותשוב לעפרך.

אחי איש אמיץ היה על משמרתו נפל
חדרי ליבו פתוחים עכשיו לעשב ולטל
היה לו לאחי דם אבל הדם אזל
לא ישיבנו עוד אפילו צו הגנרל."

טוב למות בעד אצרנו.

אני מוכן ללכת לצבא.
אני רוצה כבר להכנס אליו.
לתוך הגוף העצום והמפחיד הזה.
לעבור את טקס ההתבגרות השני.
כמו בר מצווה אזרחית מבוגרת.
להיות ישראלי אמיתי.

את התקופה הזאת אני ממלא מצוין.
אני מרגיש מצוי ולא בזבוז.
אבל מצד שני,
יש הרגשה כאילו אני מפסיד פז"מ.
הייתי יכול להיות שם בזמן הזה - כמו כל חבריי....

רק עוד קצת...
רק עוד קצת...
רק עד מרץ.