צמח בר

את כל כך סקסית, הוא אמר לי, בשניה הראשונה שראיתי אותך נכנסת לסטודיו נדהמתי.

פעם משפט כזה היה מאוד מעליב אותי, גורם לי להרגיש זולה, כאילו אין בי משהו אחר, אני אפילו לא יפה, רק סקסית, נוטפת מין, זונה. 

את האמת יש להגיד, אני לא יודעת על מה הם מדברים- נכון, החשיבה שלי סקסיסטית, ואני במצב כמעט סטטי (במיוחד לאחרונה) של חרמנות תמידית, אבל לא רואה בעצמי כמישהי סקסית במיוחד. 

לא רק שאני לא מרגישה סקסית במיוחד, יתירה מזו -אני במשקל יתר. בשנים האחרונות, בתקופה שבה חייתי עם הלשעבר- היינו- וודרו וילסון סמית שאיתו גרתי מספר שנים, הוא גרם לי להרגיש שאני לא מספיק טובה, לא מספיק רזה, לא חתיכה מספיק לציפיות שלו, כי אמא שלו (זו הקמצנית שלא יודעת איך לאהוב) היא רזה וקטנה ושורצת בחדר כושר ועושה שאיבות שומן מהבטן, כי בגיל שבעים חשוב שלא תהיה טיפת שומן בגוף, ואישתו לשעבר- זו שבגדה בו, הייתה רזה וגבוהה וחתיכה, וביצ'. וככה הוא התרגל. 
(שלא כהרגלי, אני מנקזת מעט רוע, תסלחו לי).

ואני? אני שמנה!
עם תחת גדול, ובטנונה נפוחה, וחזה גדול ונפול, וירכיים רופסות, וממש ממש לא בכושר.

כשחיים כך, עם אנשים שגורמים לך שלא להרגיש טוב עם עצמך, עוד יותר אפילו, שגורמים לך להתבייש בגוף שלך, גם האדם החזק ביותר בסופו של דבר נמעך, ואני מלכתחילה הייתה קבץ'.

בסופו של דבר – אחרי שלוש שנים כאלו- הרגשתי לא רק חסרת סקסיות, אלא גם מגעילה, איך אפשר לגעת בי? מי ירצה בכלל?
תחושה זו שבהתחלה לא הייתה מודעת- יצרה לעצמה פתח יציאה ועיצבה את עצמה לכלל מילים רק בחודשים האחרונים ופתאום הבנתי.
טוב שזה קרה. זה רק אומר (בעיניי) שבסופו של דבר הנפש מחלימה מהמכה הזו שהונחתה עליה ללא הפסק.
ההכרה בבעיה, מהווה חמישים אחוז מהפתרון לה.

כשנפרדנו- וודרו ואני, לא רציתי זוגיות חדשה.

אני עדיין לא רוצה.
לא רוצה לטפל באחרים, לא רוצה שיגעו בי אחרים.
רוצה להיות עסוקה בעצמי.

ככה אמרתי.

עדיין אני לא רוצה זוגיות.

ככה אמרתי לצלם באותו ערב.

בעצם, תיקנתי את עצמי באותה נשימה, אני כן רוצה אהבה.

הוא הביט בי וחייך.

את יפהפיה, אומרת לי חברה. התמונות שלך מדהימות.

את כל כך סקסית, נוהגת לאמר חברה אחרת.

התמונות שלך גירו אותי, גבר אחר כותב לי (זו הייתה הכוונה, עניתי לו).

***

לפני כמעט עשר שנים, הבנתי שלעולם לא אהיה מוכנה להרעיב את עצמי בכדי להגיע למידות המקובלות במציאות של ימינו כאסטתיות, וכי אני אוהבת לאכול, ונהנית מהאוכל. הסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי לעצמי, אם זה המצב, אז לפחות תפסיקי לגרום לעצמך להתחרט על כל נגיסה שאת מכניסה לפה שלך. תלמדי לקבל את עצמך כמות שאת, ולקבל את הגוף שלך.

יפה, נחמד ונכון לאמר את זה, אבל קשה ליישם.

אי אפשר למחוק שנים של סוציאליזציה ואוטו-סוגסטציה ושטיפות מוח תרבותיות במחי יד אחד.

ידעתי שיש לי עוד דרך ארוכה.

וידעתי שאחת הדרכים תהיה לראות את עצמי בעיניהם של אחרים. לא רק לשמוע אותם אומרים.

וידעתי שזו הדרך שלי להתאהב בעצמי.

ידעתי שלשם כך, אנ צריכה לשבת מול צייר. 

למה?

כי ככה החלטתי. 

לא ידעתי איך לעשות זאת ואל מי לפנות, אז פניתי לאישאחד, באותה תקופה היינו עדיין בקשר. 

היו לו קשרים והוא הכיר אנשים שעשויים היו להתעניין בי כמודלסטית. אבל, כמו כל דבר שביקשתי מאישאחד, זה לא קרה.

החלום והרצון הושמו בצד, אבל לא נשכחו, מדי פעם זה עלה והוצף, אבל לא הגיע מעולם לכלל יישום. לפני קצת יותר משנה, אפילו פרסמתי מודעה, אבל לא דחפתי את הנושא במיוחד, לא האמנתי שמישהו ירצה לצייר אותי בכלל. 

***

כשנכנסתי לסטודיו שלו, עם חברה טובה, בצהרי היום, כולי מזיעה ומתלוננת על החום, כשחברות נוספות שלנו מחכות לנו בפנים ומקבלות את פנינו בחיבוקים ונישוקים, הוא מזג לי יין וראיתי בעיניו את המבט שידעתי לזהות אבל למדתי להכחיש, לא להתייחס אליו, לא להאמין שהוא מופנה אליי, כלפיי. 

תדעי לך שאת הולכת להינות מהסדנא, אמרה לי חברה, את תודי לי ששיכנעתי אותך לבוא. 

אני מחייכת, היו לי דברים אחרים לעשות, וממש לא התחברתי לזה, אבל החוויה, הלימודית והחברית, היו חשובות לי לא פחות, אז נתתי להן לשכנע אותי לבוא לסדנה.

זו המודליסטית, הכירו בינינו, אותה אנו עומדות לצלם. 

ישבנו כולנו בחוץ בזמן שהוא הכין את הסט והתאורה והיא התאפרה והתפשטה, דיבורים ציחקוקים.

נכנסנו לצלם, נהנות, צוחקות, מפרגנות זו לזו ולמודלסיטית, מתייעצות עם הצלם. הוא מנחה אותנו, מדריך איך ומאיפה לצלם, איך להינות ממשחקי האור והצל.

יצאו לנו תמונות מופלאות. 

הדינמיקה שהייתה בסטודיו, בין שבעת החברות המצלמות, ביננו לבין עצמנו, ובינינו לבין המצולמת הייתה יפהפיה. 

אחרי כמעט ארבע שעות של צילום, (וכמה כוסיות של יין וקאווה) הגחנו החוצה בחיוך רחב של הנאה גמורה, הלכנו לאכול, ואחר לגלידה.
מצחקקות מהנאה, חלקן עדיין בשוק מסיפור הפטמה שסיפרתי להן כמה שעות לפני כן.

הצלם, שלא שמע את הסיפור, שאל על מה הן מצחקקות, והן שלחו אותו אליי. אני ישבתי מעט רחוק מהן, לא היה מקום לידן, ודווקא התאים לי.

הוא ניגש ושאל, ואני סיפרתי. ראיתי את העניין ניצת בעיניו. אתגר, האם היא משקרת? שווה לנסות. ואם לא, הרי זה כיף, כפי שהוא אמר באחת ההפסקות- אישה שיודעת ויכולה ככה להינות מהחיים.

אינני זוכרת את חילופי המילים המדוייקים, אבל מה שקרה באותו הרגע הוא שהוא הציע לי לבוא אליו בערב, לצילומים.

שלו.

אותי.

כמעט סירבתי, אבל אמרתי כן.

הפחד והחשדות עלו מיד קפצו ועמדו על כתפיי וחפרו בשרידי האישיות שלי. 

אבל זכרון החלום והרצון, גם הוא עלה ביחד איתם, וכששקלתי את הפחדים מול החלומות, אמרתי לעצמי, זה הזמן לנסות. 

עם פרפרים בבטן, והתרגשות כמו של בתולה שעומדת לעשות זאת בפעם הראשונה, הגעתי אליו בלילה, לא יודעת למה לצפות, ולא מוכנה אפילו לדמיין.

.

.

.

כשיצאתי משם, אחרי מספר שעות, יצאתי מרחפת עם חיוך גדול בעיניים, ובתיבת המייל שלי צרור תמונות שלי, של הגוף שלי, של הגוף השמן, הנפול, המזדקן  והעייף שלי, של הפנים העייפות והמבוגרות שלי. תמונות של אישה סקסית ויפה, שאוהבת את עצמה, שמרגישה חופשי לרקוד עירומה מול מצלמה, תמונות של מישהי שמחייכת מהנאה. תמונות יפהפיות שאהבתי אותן, ואת דמותי שנשקפה מולן.

 עדיין לא מאמינה שהוא רצה, ואהב את מה שהוא עשה, אבל שמחה שזה היה. 

וההמשך?

יבוא. 

{שוב החיים מוכיחים לי, שאין צורך לדחוק בהם, מה שצריך לבוא יבוא בעיתוי שלו}