צמח בר

 הולכת עם אחותי לצלם,

מעבירה לה תקציר של קורס יסודות הצילום, בעל פה ובכתוב גם, שתוכל לקחת איתה לנסיעה

ממשיכה איתה לקניות של כל מיני מוצרים, לפני הנסיעה, מתייעצת עם אדוני (עוד לפני שהיה אדוני), מתנצלת בפניו שאני מטרידה.

מורידה שלוש פעמים ביום במשך שלושה וחצי שבועות את הכלב הרעבתן והעקשן (כמה קטן, ככה אכלן וככה רעשן, וגם ככה נודניק);

מדברת עם הביטוח, המוסך, הגרר, בעלי הרכבים שנפגעו בתאונה שהאחיין שלי עשה,

מרגיעה אותו, מרגיעה את הוריו, שולחת תמונות, לכולם, נזהרת שאמא שלי, סבתא שלו, לא תדע - שלא תדאג לחינם.

עורכת קניות, מבשלת, מכבסת, מסדרת, קצת מנקה.

מדברת עם אמא.

משגיחה על הכלבה של אחי,

גם על הילדה.

אמא מתקשרת, תקבעי לי תור לפיזיותרפיה, אני שואלת אותה- אחי היה אצלך אתמול, למה לא ביקשת ממנו? כמובן שלא קיבלתי תשובה.

חוזרת משם לכאן.

נוסעת לכאן ושם, מדברת וצוחקת, מקשיבה ומסבירה לחברות. זה היה כיף, אבל גם זה היה מעייף.  

בעבודה, הבוס אחרי חמישה ימים של חופש נכנס לוורידים ולעצמות, תלותי גם הוא.  

נוסעת לשוק, עורכת קניות משם, מביאה הזמנה ממקום אחר,

מתרוצצת ולא נחה.

גיסתי מתקשרת, תעזרי לי ביום זה וזה, כשאחיך נוסע.

אני מספרת לאמא,

חצי צוחקת במרמור, אני מטפלת בזו, מטפלת באחרת, מטפלת גם בך, מה יהיה?

נמאס לי לטפל בכולם.

אני צריכה מי שיטפל בי.

אני כאן, היא עונה וצוחקת בעצב על כאביה, את לא נותנת שיטפלו בך.

אין על מי לסמוך, אני עונה בשקט בלב, בלי שהיא תשמע.

***

 הבוקר- אני יושבת לאכול ארוחת בוקר, אומרת לאימי - אחותי מגיעה עוד מעט.

תקומי, אימי אומרת לי, תכיני לה טוסט.
אפשר לאכול בשקט? אני נובחת, נמאס לי לטפל בכולכם, אני כבר צועקת.

דקה אחרי, אחותי נכנסת בדלת, מה את אוכלת? תכיני לי גם.

***

זהו פוסט של מירמור, ומרוקנות.

כבר לא יכולה לטפל באפאחד.

כפי שזה נראה עכשיו- לעולם.