נו.... שוגר שולחת
לי הודעה אחה"צ כשכבר הייתי בדרך חזרה. לא מסמסת בנהיגה שולחת סמליל של בוהן
למלעלה, משמע הלך כשורה.
אוגוסט זה חודש,
שניתן לאמר עליו, שהוא הכי שנוא עליי בשנה, לא רק בגלל מזג האוויר החם הלח והמעיק,
אלא שבשיקלול הסופי, הצטברו בו יותר דברים לרעתו מאשר לטובתו. נכון, שהיו כמה
דברים טובים שאירעו בעונה הזו, אבל יותר מדי תאריכים רעים יש בו. עבורי זה חודש של
סגירת דלתות, יותר נכון לאמר- טריקת דלתות.
אבל משהו קרה, או
קורה. אולי זה סימן לבאות. ממקום לא צפוי, וחסר סיכוי לכאורה, עלה ציץ ופרח. מצאתי
עבודה חדשה. אני מחפשת כבר שנה וחצי. ידעתי שהמשרה החלקית שלי לא תכלכל אותי
לאורך זמן וחיפשתי בלי הפסקה, לפעמים יותר לחצתי על דוושת הגז, לפעמים פחות.
לפני כחודשיים, במקביל לעוד כמה דברים שהיו צריכים להיות מטופלים ונדחו, שוב נלחצה
הדוושה וקורות החיים שלי שוב פוזרו. מאיזו חב' השמה עלומה, שמעולם לא הייתי בה, התקשרו, שאלו מספר
שאלות, אמרו כך וכך, ושאלו אם מתאים. אמרתי, השכר מעט נמוך, אבל זה רק חלק
מהמשוואה הגדולה.
אז הגעתי לראיון
ראשון, ואחר למבחני התאמה ואמינות, ואחר, בישורת האחרונה, כשאיתי מספר מועמדים
מצומצם- פחות מחמישה, ראיון עם מנכ"ל החברה. זה היה מאוד משעשע, משום שהוא
הציג חזות של ליצן, אך למעשה היה זה מסך עשן, שנועד למסך את עיני המרואיין ומההתרשמות שלי ראיתי אדם חד אבחנה ושנון.
והנה למרות מגבלת
הזמינות שלי, אל מול ההיסטריה שלהם, ולמרות שהציעו שכר נמוך בכעשרים אחוז
משביקשתי, עברתי את כל המשוכות.
וכשהתקשרה מנהלת
משא"ב שלהם לשאול האם אני מסכימה להמשיך הלאה, למרות השכר שהם מציעים, והוא
אינו בר משא ומתן, ודיוני השכר שצפויים לי זה רק בעוד שנה וחצי, תוך כדי שיחה,
חשבתי ביני לבין עצמי, ואמרתי כן.
למה? כי נמאס לי
לתזז בין שתי עבודות. והשכר, נמוך אמנם, והתנאים הם מה שקבוע בחוק ולא יותר מזה,
והחברה ידועה כאחת שלא משלמת משכורות ברוחב יד, הייתי שם במסדרונות שלוש פעמים
וראיתי אנשים שנמצאים שם לא מעט שנים, והם נראים מרוצים, לא עם הראש בריצפה, אלא
מסופקים, לא ממורמרים, גם לא בהיי בשמיים, שגם זה מבחינתי, לא סימן טוב. לא הייתי
שם הרבה, אבל בחנתי והתרשמתי. גם האנשים שמולם אעבוד, הבוס הישיר שלי, וזה שמעליו שגם איתו אעבוד ישירות,
נראו כאנשים מפרגנים ותומכים, שנותנים את כל העצמאות הדרושה מצד אחד, אך גם תומכים
בבקשה.
הייתי שם היום, חשבתי לסגור קצוות, מבחינתם, היה זה בכדי להתחיל חפיפה, וכן הם יודעים שאני צריכה לתת הודעה לבוס שלי, אבל בינתיים, לשעות ספורות בכל יום, להתחיל להתקדם הלאה. דא עקא שהבוס נמצא בחו"ל עד סוף השבוע, ואני
נוסעת בשבוע הבא. כך שאני לא יודעת מתי אוכל לתת הודעה. זה זמן ביניים מוזר כזה.
ערב ראש השנה.
גם החשיבה שלהם, לא קבועה וממוסגרת, את לא יכולה להתחיל כבר מעכשיו, את צריכה לתת הודעה, טוב, את ממילא עובדת בחצי משרה, את יכולה לבוא להתחיל בשעות אחרות. הם לא מקובעים, והם גמישים. זו עוד נקודה לטובתם.
מה שהכי מרגש
אותי, זו העובדה שהיום, לאחר כשעתיים שהייתי שם, שמבחינתם נחשב כתחילת עבודה, כשכבר
עמדתי ללכת, אמרתי לביני לבין עצמי, יש לי מול מי לדבר, אני רוצה לפתוח את הלב.
ואמרתי את מה שהיה
לי להגיד, לראשונה בחיי העזתי לאמר, שאני לא מרוצה. אמרתי שלמרות שאני לא מרוצה
מהשכר, האנשים נראים לי (נאים השכנים בעיניי), ומאחר שגם זה חשוב לי, אז הסכמתי
להמשיך, אבל אני מבקשת לראות כיצד ניתן לשפר את השכר.
למרבה ההפתעה (שלי
בעיקר), מה שאמרתי, לא רק שהתקבל בהבנה אלא גם בהסכמה ונאמר לי, כי הם מודעים
למצב, ושמחים שהעליתי את זה על השולחן, וכי אם אעמוד בציפיות, הם ממילא תכננו
להגיע איתי לדיוני שכר בפעם הקרובה (היינו ינואר 2014) ולא רק בעוד שנה וחצי.
אני שמחה שזה קרה,
שאמרתי את שהיה לי לאמר. בפעם הראשונה בחיי, ואני לא ילדה קטנה, הוצאתי מהמערכת שלי
שאני לא מרוצה, ושאני מצפה לשיפור. ושמחתי לגלות שיש לי מול מי לדבר ויש מי
שמקשיב, ויתירה מזו, גם חושב עליי מבלי שאומר מילה (לפחות כך הם אמרו).
אני יודעת שאני
נאיבית, והשכר שהוצע לי נמוך לאללה, אבל ואבל...נמאס לי מהחיפושים, נמאס לי
מהנדודים, והאנשים שם נראים נחמדים למדי עם תפיסת עולם (לפחות בענייני עבודה)
קרובה לשלי.
מקווה שלא אתבדה.
מקווה שאכן השכר יועלה, מקווה למצוא את עצמי שם, לפחות בשנים הקרובות. שאוכל קצת,
לא הרבה, רק טיפל'ה, לנשום.
מחזיקה לעצמי
אצבעות בתקווה להתחלה חדשה.
(עריכה מאוחרת) והכי חשוב... שכחתי לציין... חדר משלי, פרטי בלי שותפים, עם דלת שנסגרת במנעול ...no more open space!!!!!!!
והגדרת תפקיד. דהההה.
***
איזה קטע, הנושא החם... 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
