צמח בר

לבכי של אתמול היה הסבר,  

לדמעות של אתמול, הייתה צורה,  

לכאב של אתמול, הייתה דמות.

לדמעות של היום – אין על מה,

הגוש המשניק שעומד בגרון,

לא ברור ממה,

והכאב, ערטילאי,

לכאורה בלי ידיעה.

ואני בוכה,

בלי שום סיבה ברורה.

מהצהריים, עמדו הדמעות הללו בזויות העין,

מזל שבאתי בין אנשים,

 שעצרו עד עכשיו את מבול הדמעות הניתך,

מזל שלמדנו היום שלנשים יש שפה, ותרבות אמירה שונה,

ואני צחקתי,

כי אחרת הייתי כבר אז בוכה.

מזל גדול,

אבל עכשיו אני בוכה.

ולא יודעת למה.  

***

נכתב אתמול בלילה.